טרנסית, נכה ועובדי מין: הסרט שיערער את מה שידעתם על סקס

הבמאית הרומניה אדינה פינטילי זכתה בפרס הגדול של פסטיבל ברלין עם "אל תיגע בי", שחוקר אינטימיות כמו שעוד לא ראיתם - ועכשיו הוא מציג בפסטיבל ירושלים

"אל תיגע בי"
"אל תיגע בי"
26 ביולי 2018

"אל תיגע בי" יצא מפסטיבל ברלין עם שני תארים – פרס סרט הביכורים הטוב ביותר ודב הזהב לסרט הטוב ביותר. תמימות הדעים בין שני צוותי שיפוט שונים מפתיעה במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בסרט לא נרטיבי ובלתי ניתן להגדרה, שהבמאית הרומניה אדינה פינטילי מתארת אותו כ'סרט מחקר'. הנושא המוצהר הוא אינטימיות, והיא חוקרת אותו באמצעות סדרת מפגשים אינטימיים של שני שחקנים מקצועיים עם אנשים שעוסקים באופנים שונים בחקר הגוף והנפש שלהם עצמם.

השחקנית הבריטית הלא צעירה לורה בנסון נפגשת עם שני עובדי סקס – טרנסית מבוגרת בשם האנה הופמן ואיש ליווי/פסיכולוג בשם שיני לאב, והשחקן האיסלנדי תומס למרקיס ("בלייד ראנר 2049") נפגש עם כריסטיאן ביירליין הלוקה בניוון שרירים קיצוני ואוהב סקס ואת גופו שלו. לקראת סוף הסרט שני השחקנים נפגשים במיטה. פינטילי עצמה נוכחת בסרט כמו גם המצלמה ומפעיליה, שמדי פעם נחשפים לצופים.

"אל תיגע בי"
"אל תיגע בי"

עוד כתבות מעניינות:
פסטיבל הקולנוע ירושלים: 12 סרטים שחייבים לראות
במאי "משפחה בטרנס": כבר עשו סרטים על טרנסים, זה סיפור אחר
טארוט, פסיכומאגיה ואונס על הסט: מה הסיפור של אלחנדרו חודורובסקי

מאיפה בא לך הסרט הזה?
"כשהייתי בת עשרים חשבתי שאני יודעת הכל על אינטימיות, על איך מערכות יחסים עובדות, על ארוטיקה, יופי, הגוף. היום, כמעט עשרים שנה אחרי, כל הרעיונות שהיו כל כך נהירים לי הפכו ליותר מורכבים וסותרים באופן מטריד. רציתי לגלות איך אנשים חיים את החוויה הקשה ועתירת הסתירות של אינטימיות. הסרט צמח מתוך עבודה עם צוות של שחקנים מקצועיים ולא מקצועיים, שצללו איתי לתוך מחקר שמטשטש את הקווים בין הביוגרפיות האמיתיות שלהם לאלה המומצאות. יצרנו מעין מעבדה שבה הבדיון תפקד כמרחב מוגן שהרשה לנו לחקור כמה מהשטחים הכי פגיעים של האינטימיות שלנו באותנטיות שאולי לא היינו מגיעים אליה בגישות המקובלות. לכן הסרט מסרב לתגיות כ'בדיון', 'תעודה', 'ניסיוני'. לפני הכל זה 'סרט מחקר', 'סרט דיאלוג' שמזמין את הצופים לבחון את הדעות שלהם על אינטימיות, מיניות, גוף".

ספרי לי על הליהוק ועל תהליך העבודה.
"חיפשתי אנשים שאהיה איתם על אותו גל. היה לי חשוב להרגיש שלשותפים שלי יש מוטיבציה רגשית חזקה, שהם באמת מוכנים לחקירה עצמית ולשתף את הצופים בחוויה שלהם. אחרי הליהוק החלה תקופה של גילוי משותף – כל אחד מהמשתתפים הקליט יומן וידאו על נושא האינטימיות. שוחחנו על היומנים בסקייפ וביססנו עליהם תמות וסצנות שצילמנו מאוחר יותר. במהלך התקופה הזו צמח אמון הדדי שהוא אלמנט חיוני לתהליך והם התרגלו לנוכחות של המצלמה ברגעים הכי אינטימיים של חייהם. אחרי זה הגיע שלב הצילומים הרשמי, 'צילומי המעבדה'. עבדנו עם מינון גבוה של דברים לא צפויים וסיכון רגשי. צילמנו וערכנו במקביל, והתחלנו להבין שחוט השני שמחבר את כל הסיפורים הוא החיפוש שלנו אחר חופש פנימי. כל דמות מתמודדת עם סתירה חדה בין הצורך שלה באינטימיות והפחד שלה ממנה, ועוברת תהליך טרנספורמטיבי של התמודדות עם ההתניות, החסימות הרגשיות ומנגנוני ההגנה העצמית שמונעים מהן להתייחס לאחרים.

"כמו ילדים שלומדים ללכת והופכים בני אדם נפרדים שעושים את דרכם בעולם, כך הדמויות ב'אל תיגע בי' מתחילות להתרחק מהעבר, עוברות תהליך קשה אך משחרר של 'לחתוך את חבל הטבור' ולהיות מסוגלות לפגוש ואולי לאהוב את האחר כפי שהוא ולא את הדימוי המעוות שלהן עליו או עליה. הסרט יכול להיות לא נוח לחלק מהקהל, כי הוא מוציא אותך מאזור הנוחות שבו יש לך ודאויות, על ידי מתן פרספקטיבות מפתיעות שמערערות את התפיסות שלך".

האם לתחושתך יש לסרט פוטנציאל תרפויטי? איך עשייתו השפיעה עליך?
"הרבה מהדעות שלי על נכות ומיניות, על יופי ועל עובדי סקס עוצבו מחדש במהלך העבודה עליו. בשבילי, כריסטיאן, הבחור עם ניוון שרירים בעמוד השדרה, הוא אדם עילאי וגוף יפה. משום שזה סרט על אינטימיות, באופן מובלע זה סרט על הגוף – על החוויה הסובייקטיבית של הגוף שלנו והדרך שאתה תופס גופים של אחרים. לכריסטיאן יש מערכת יחסים הרמונית עם גופו, אפילו שהוא כמעט לא מסוגל לזוז. יחסיו עם בת זוגו גריט והדרך שבה הם חוקרים את המיניות שלהם היו מקור תמידי של השראה ושמחה לכולנו".

לא חששת שתואשמי בניצול נכותו של כריסטיאן בעצם חשיפתו למצלמה באופן אינטימי כל כך?
"לכריסטיאן היתה מוטיבציה רגשית חזקה להיות חלק מהסרט, וכך הוא ניסח אותה: 'אני לא מפחד מהסרט או מהתקפות עלי. האנשים שצועקים הם בדיוק אלה שאין להם מושג על נכות, על מה נכים מרגישים, צריכים, משתוקקים. הם מביטים בנו כיצורים פגיעים שצריכים הגנה ושאין להם חיי סקס. אבל זאת גישה פטרונית ולא מכבדת. זה הם שלא מכבדים אותנו, לא הסרט'".

אדינה פינטילי, במאית "אל תיגע בי"
אדינה פינטילי, במאית "אל תיגע בי"

ועובדי הסקס?
"כל אחד מהגיבורים עובר סדרה של מפגשים טרנספורמטיביים. בשביל לורה פגישות המפתח הן עם שני עובדי סקס: האנה הופמן ושיני לאב. במהלך העבודה על הסרט גיליתי את הצורות המורכבות והתרפויטיות של שירות מיני, ושלאנשים יש הרבה מניעים לעסוק בעבודת סקס, מעבר למניע הכספי. הסיפור של הטרנסית האנה הוא רלוונטי מאוד במונחים של חיפוש אחר חופש פנימי. האנה תמיד רצתה להיות אישה, למרות שניחנה בגוף גברי מאוד. בגיל 50 היא סוף סוף החליטה להסתכן, עזבה נישואים של 20 שנה ומשפחה והחלה בחיים חדשים כאישה. אז היא גם החלה לעבוד בסקס, אם כי עיקר הפרנסה שלה הוא כסוכנת נדל"ן. יש לה תואר שני בפילוסופיה, והיא אקטיביסטית רהוטה הנאבקת על זכויות של עובדי סקס ומיעוטים מיניים, כאחת המנהלות של BEDS – האיגוד הגרמני המקצועי של עובדי מין – ומספקת ייעוץ פסיכולוגי לעובדי סקס טרנסיים כמוה בלייפציג.

"כמו במקרה של הרבה טרנסים – שהיחסים שלהם עם הגוף, המיניות והזהות שלהם מאוד מורכבים וקשים תחת הלחץ של דעות קדומות ודחיקה לשוליים – עבודתה של האנה כזונה שיחקה תפקיד מרכזי בחיפוש שלה אחר זהות, כי זה היה מרחב משחרר שבו היא יכלה לחקור את ההעדפות המיניות והפנטזיות שלה, ואת הנשיות שלה. לשירותים המיניים שהיא מעניקה יש איכויות תרפויטיות לא רק לעצמה אלא גם ללקוח. זה שילוב של משחק תפקידים ארוטי וייעוץ פסיכולוגי, שיש לו לעתים קרובות אפקט מעצים על הלקוחות שמרגישים שמקבלים אותם כמו שהם, ומבינים שהתשוקות שלהם אינן שליליות אלא צורה טבעית של חקירה עצמית.

"היה מאוד מעניין לפגוש גם את שיני לאב שמספק מגוון שירותים מיניים, בהם BDSM, טנטרה וייעוץ פסיכולוגי יונגיאני. בטקס 'פרסי החופש המיני' בבריטניה, שיני זכה בפרס 'עובד הסקס הכי טוב' של 2015. שיני מאמין שאם אתה מצליח לנהל מערכת יחסים של הבנה וקבלה עם עצמך, תהיה לך מערכת יחסים שונה גם עם הקהילה שלך. ואם אתה מגיע לרמה כזאת של מודעות עצמית אתה מחוסן מפני המשיכה של תנועות קיצוניות, לאומנות וכל הצורות של אגרסיביות שמתפתחות סביבנו".

"אל תיגע בי"
"אל תיגע בי"

את יכולה להסביר את הנוכחות שלך ושל המצלמה ומפעיליה בסרט?
"הסרט נולד כדיאלוג עם הצופה. לכן רצינו שהקיר הרביעי יהיה נזיל. היה חשוב שהדמות והצופה יביטו זה לזה בעיניים. לכן נזקקנו לטלפרומפטר מסוג זה שבו משתמש הדוקומנטריסט ארול מוריס – שהדמויות יוכלו לראות אותי בעדשה שמצלמת אותם. היה חשוב לייסד את הסטטוס של 'המבט', את 'פעולת הצפייה', שאתה חלק אקטיבי במחקר ובדיאלוג עם הגיבורים. זאת מצלמה עדה, ערוץ של תקשורת בין הצופה לעולם של הסרט. אני מאמינה שדיאלוג מסוג זה גורם לסרט לתפקד כמראה שבה אתה הצופה יכול לראות את עצמך. זה מעורר תהליך של בחינה עצמית שהוא לא תמיד נוח. זה גורם לך להיות מודע לתגובות שלך. לכן הסרט לעיתים קרובות מעורר באנשים תגובות רגשיות חזקות ולא צפויות".

← "אל תיגע בי" יוקרן בסינמטק, דרך חברון 11 ירושלים, שני (30.7) 17:15, 46 ש"ח