"תשוקה מינית היא מבישה, היא שמה אותך בעמדה של הזמנה"

זו הייתה שנה נפלאה לסופר האיטלקי־אמריקאי ממוצא מצרי־יהודי אנדרה אסימן. בינואר הוא פרסם את הרומן " Enigma Variations " ("וריאציות אניגמה", כשמה של היצירה של המלחין הבריטי אדוארד אלגר מ־ 1899), שמתאר את תשוקתו של גבר שמכלה הכל ומגדירה את חייו. בשבוע הבא יעלה בישראל אחד הסרטים האהובים של עונת הפרסים, עיבוד קולנועי לרומן שלו "קרא לי בשמך" בכיכובם של ארמי האמר, טימותי שלאמה ומייקל סטולברג. הסרט מגולל סיפור אהבה בין נער בן 17 (שלאמה) ועוזרו של אביו הפרופסור (האמר) שניצץ במהלך חופשת קיץ באיטליה של שנות ה־ 80. שוחחנו עם אסימן על הסרט הרומנטי ועל התשוקה המאפיינת את כל סיפוריו.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
"סוף העולם המזויין" היא עונג צרוף
למה התאהבנו בסדרות שמבוססות על סיפורים אמתיים?
ההפתעה שמגיעה אלינו מפסטיבל קטן בדרום

השנה יצא העיבוד הקולנועי הראשון לאחד מספריך, "קרא לי בשמך", ובמקביל יצא לאור ספרך החדש "וריאציות אניגמה". האם אתה טובע בתשומת לב כרגע?

"לא בדיוק טובע, אבל הייתה תחושה שדברים גדולים קרו השנה עד כה. הסרט יצא כמה שבועות ואפילו כמה ימים לפני הספר, בפסטיבל סאנדנס, וזכה לקבלת פנים נהדרת. כמה ימים אחר כך התפרסמו ביקורות על הספר והיו ביקורות טובות, אז לכאורה אני אמור להיות בעננים. אני אף פעם לא בעננים. זה לא באופי שלי. אני אומר: 'זה נהדר, בואו נחכה שהנעל השנייה תיפול'. אם אין נעל שנייה שתיפול, כנראה היא מסתתרת באיזה מקום ונמצא אותה בסופו של דבר".

האם אתה פוגש אנשים שלדעתך לא הבינו נכון את הספרים שלך?

"זה קורה בהרבה רמות. אנשים אומרים לי: 'הסיפור הזה אמיתי? האם זה קרה לך?'. אני לא באמת מעתיק את החיים שלי אל תוך ספרים. אני משנה דברים, לפעמים אני מזיז את הרהיטים בצורה כזאת שייתכן שלא תזהה את החדר, אבל לא המצאתי שום דבר ולא הוצאתי ממנו רהיטים, רק הסידור שונה ואתה מחליף הרבה דברים. הם מניחים שזה אמיתי, אבל כשכתבתי את זיכרונותיי ('לילה אחרון באלכסנדריה', יצא בישראל בהוצאת חרגול ב־ 2003) אנשים הניחו שהמצאתי את הכל. אז החיים האמיתיים שלי נתפסים כמומצאים, והספרים שאני כותב נתפסים כמתארים מציאות. זו הרמה שבה מתנהל השיח".

אתה מרגיש שהסרט שומר על תחושת החמקמקות שמאפיינת את הספר?

"כן, אני חושב שכן. בסרט חייבים לעשות שינויים כי אין לו לוקסוס של מילים, אבל הוא עושה דברים שספר לא יכול לעשות. השוט האחרון בסרט הוא סצנה עוצמתית מאוד, וספר לא מסוגל לעשות דבר כזה. ספר לא יכול להביע כל כך הרבה רגש, כי אין בו פסקול ולא רואים את הדמעות על פניו של הנער. כל זה הוא מעבר לספרות; או במילים אחרות – טוב יותר מספרים. אמרתי לבמאי (לוקה גואדאנינו) שהדרך שבה הוא סיים את הסרט היא עוצמתית יותר מהספר עצמו. יש פסקאות שלמות שחשבתי: 'הם בטח יקצצו את הסצנה הזאת', אבל הם השאירו את הכל. אני מודה לו מאוד על כך, כי כשאתה שומע את השחקנים מדברים עם הבמאי על הסט, אתה מקבל תחושה שכשהייתה התלבטות, הם חזרו לספר. זה מחמיא לי מאוד".

נהדר לשמוע שאתה מרוצה.

"טוב, רוב הסופרים מרוכזים כל כך בעצמם שאם אתה רק נוגע במשהו הם יזדקקו למכשיר החייאה, כי הם לא יכולים להתמודד עם העובדה שמישהו נגע בדבר שהוא שלהם. אני הנחתי מההתחלה שיהיו שינויים גדולים, וזה בסדר, השינויים היו חיוניים עבור הסרט. הם לא היו יכולים להכניס את כל הטיול לרומא. זה בסדר, הבנתי את זה".

בעוד שהנער אליו ב"קרא לי בשמך" והדמות של פול ב"וריאציות אניגמה" אינם בהכרח מזדהים כהומוסקסואלים, הם חווים בושה באופן מסוים מאוד שהרבה גייז יכולים להזדהות איתו. איך הצלחת לתאר את זה בצורה כל כך מדויקת?

"למען האמת אני חושב שתשוקה מינית היא מבישה, היא מציבה אותך בעמדה של הזמנה. אתה מבקש משהו, ואתה רוצה להחביא את זה, אתה רוצה שזה ייראה כאילו אתה עושה משהו באופן עקיף. הווידוי של אליו בכיכר, כשהוא נתקל באוליבר, הוא וידוי מאוד אמביוולנטי ודו משמעי. יכול להיות שהוא ירצה לסגת, וזה מביש. כל תשוקה – מגיל 3 עד גיל 93 – היא תמיד מבישה; ואנשים שמעמידים פנים שזה בסדר לרצות מישהו – מובן שזה בסדר לרצות מישהו. עבורי השלבים הראשונים של תשוקה היו תמיד מביכים ומגושמים. רציתי ללכוד את זה בצורה הטובה ביותר שיכולתי, ולא רק ללכוד את זה אלא להרחיב את זה, לא לאבד את זה בנשיקה שמגיעה מהר מדי".

זה הזכיר לי מאוד את סופרמן, קלארק קנט ולואיס ליין. כשהוא קלארק, הוא מתחנן לחיבה מלואיס, אבל כסופרמן הוא כמעט טוב מדי בשבילה. הוא אף פעם לא יכול להשתלב בצורה טובה במערכת היחסים.

"זה בדיוק המצב. קלארק קנט נחבא מאוד אל הכלים, ויש לו זהות נוספת, שונה לגמרי. בעצם כולנו כך – מרגישים נחותים יחסית לאנשים שאנחנו הכי רוצים, ואז לפעמים – בהינתן השיקוי המתאים או איך שתרצה לקרוא לזה – אנחנו כמעט יהירים עם אותו האדם. כך אנחנו מרגישים באותו רגע".

לאמריקאים יש אובססיה לתוויות של זהות. הדמויות שלך אף פעם לא מתויגות כגייז או כביסקסואלים. האם זו הייתה בחירה מודעת?

"המילה 'אהבה' אינה מופיעה ברוב ספריי. הרבה מונחים כאלה ממצקים את הדו משמעות הטמונה בכל דבר, אבל אנחנו חיים עם הדו משמעות ולא עם התחושה המוצקה. כשאתה אומר 'סוף סוף ג'ון אמר למרי שהוא אוהב אותה', הרגת הכל. אני לא רוצה לעשות את זה כי אני לא רוצה שיהיה ספק. אני רוצה שיהיו כל ההשלכות של המילה הגדולה הזאת בלי להשתמש במילה עצמה. אני כותב תמיד בלי להשתמש במונחים מוחשיים, כי ברגע שאתה נותן שם למשהו, אתה בעצם הורג את המסתורין והורג את החשיפה ההדרגתית שנדרשת מסופר. בגלל זה אני לא משתמש במילים 'הוא סוף סוף הצליח להודות בכך שהוא גיי', כי זה הורג את הסיפור, זו אמירה נדושה. אני לא רוצה לחשוב באופן מוחשי. אני רוצה לדעת מה קורה בראש של מישהו ובלב של מישהו ומתחת לחגורה. לחלקים האלה של הגוף אין מילים. תודה לאל שאין מילים, כי אז לא היו סופרים.

"העניין העצום שיש לנו בארצות הברית בזהויות מקטין אותך והופך אותך לאיזה אלגוריתם שקשור למיניות שלך. האם אפשר להקטין מיניות למילה אחת? באמת? מיניות היא כל כך מורכבת. כשאתה מסתכל על המיניות של ילד בן 3, של בן 7, של בן 10, של בן 12, אלה רגעים מורכבים מאוד בחיים. לכולנו יש כבר זהות מינית עד אז, אבל הזהויות נזילות כל כך, למה שתבלום את זה? מה זה נותן לך, להוציא מחייך את כל האמביוולנטיות ואת חוסר הבהירות שהם חלק ממה שאנחנו? מה שאני אוהב באנשים דתיים – שאין לי שום סובלנות כלפיהם – זה שהם שומרים על כללי הדת בקנאות ובו בזמן אומרים בכנות 'אני לא יודע'. אני אומר: 'איך אתה יכול להיות דתי אם אתה לא בטוח שאתה מאמין באלוהים?' 'טוב, זה לא אותו הדבר'. אני אוהב את התשובה הזאת, כי זה פותח את האורגניזם הרב צדדי שהוא הראש שלנו – אנחנו לא יודעים, אנחנו לא מבינים, ואנחנו לא יכולים לעצור את המיניות שלנו. תחשוב על המיניות של בן 80 – אתה חושב שהם לא מרגישים מיניים?".

אני חושב על המונחים האלה כעל פעלים ולא כשמות עצם: לרצות, להשתוקק, לאהוב.

"אתה יודע מה ההבדל בין אהבה לבין הידלקות על מישהו? אני לא יודע. אין לי צל של מושג מה מבחין ביניהן, אבל כולם רוצים ליצור הבחנה ביניהן. נדלקתי עליה, אבל לא הייתי מאוהב. תהיה רציני, באותו הזמן היה לך קראש ממש מטורף על מישהו, ועכשיו אתה רוצה להחביא את זה מאחורי המילה 'הידלקות', כאילו כדי למתן את הטיפשות שלך. אלה רק מילים, ואני שונא להשתמש במילים כך. כותב לא יכול להשתמש במילים כך – באופן זול".

איך השפיעה הדרך שבה התקבלו שני הספרים שלך על כתיבתך הנוכחית?

"מה שקורה להרבה סופרים זה שככל שאתה כותב וציבור הקוראים מכיר אותך יותר, כך אתה מתחיל לשרת את ההיכרות המסוימת הזאת. במילים אחרות, אתה נותן לציבור עוד ממה שמצפים ממך, וזה מאוד מסוכן, כי אז אתה הופך לסופר של קול אחד. סופר צריך לכתוב על המון דברים. יכול להיות שיזהו אותך כאותו הסופר בספרים שונים, אבל זה שונה מאשר לכתוב את אותו הסיפור שוב ושוב. אתה רוצה לעשות את זה אחרת כל פעם. מצד שני, כשאתה חושב על כל הציירים הגדולים… לדוגמה פיקאסו – הוא יצר עבודות שונות ובלתי מזוהות בתקופות שונות בחייו. אתה לא יכול להגיד שהן נעשו על ידי אותו הצייר, אבל מישהו שהתעמק באמת יכול לומר: 'לא, לא, לא, אותו הצייר צייר אותן אלא שהוא התפתח לכיוונים שונים'. ואני מקווה שאני עושה את זה, אחרת אני באמת מת".

"קרא לי בשמך" יעלה לאקרנים בישראל בחמישי הבא (25.1)