הסיפור על צילומי "בית בגליל" מרתק כמעט כמו הסרט עצמו

לפני כעשר שנים ראיינתי את הסטודנט אסף סבן על סרטו הקצר וזוכה הפרסים "המודדים". קראתי לו בטעות אסף סדן, אז חיכיתי להזדמנות לתקן. היא הגיעה עם סרטו הארוך הראשון "בית בגליל", שיש בו דמיון קונספטואלי מסוים לסרט ההוא, שתיאר במקביל כמה סצנות המתרחשות במקומות שונים בעת צפירת יום הזיכרון. בין לבין הוא יצר עוד סרטים קצרים וזכה בעוד פרסים, ועמל על התסריט של מה שהיה אמור להיות הפיצ'ר הראשון שלו – "המשלחת", סרט התבגרות על משלחת של תלמידים לפולין. אבל זו הפקה גדולה ומורכבת (היא תצטלם ככל הנראה בשנה הבאה), ובעודו מחכה לתשובות מהקרנות ומרגיש שהוא הולך ומתרחק מעצם העשייה, נחתה עליו השראה לפרויקט קולנועי יוצא דופן שאפשר היה להרים באמצעים מצומצמים.

"אחי הראה לי את השטח שבו הוא הולך לבנות בית ביישוב הררית, ותוך כדי שתיאר לי איפה יהיה כל חדר נפל לי אסימון". סבן החליט לצלם סרט במרחב של הבית הנבנה ו"לספר על זוג שככל שבית חלומותיהם נבנה היחסים ביניהם הולכים ומתפרקים. הרעיון היה שבמקביל לשכבות שמתכסות בבית, תהיה חוויה של חפירה ארכיאולוגית ביחסים שלהם. עם הצלם דוד רודוי ניסחתי כללים לעבודה – הסרט יתרחש בלוקיישן של הבית שיהפוך בהדרגה לעוד גיבור דומם בסיפור; הוא יורכב מאפיזודות עם מרווחי זמן ביניהן, מה שיאפשר לעבוד עם עונות השנה; המצלמה תעמוד מחוץ לבית ותתבונן פנימה והסצנות יצולמו בשוטים ארוכים כדי לתת לשחקנים מרחב פעולה. ניסיתי לבנות שלד כמה שיותר יציב לסיפור, אבל הבנייה עמדה להתחיל ולא הייתה לי הפריבילגיה או הקללה של לשבת ולשכתב עוד ועוד. להיאחז בשורת תסריט שכתבת זה כל כך אנושי וכל כך טרגי. אנשים נכנסו לזה בלי לדעת מתי זה ייגמר. כל מי שסיפרתי לו נדלק על הרעיון, אבל נדרש המון אומץ להיכנס למשהו באי ודאות גדולה כל כך. הרפתקה מגניבה מתאימה ליום־יומיים, והסרט הזה הצטלם על פני כשנה ושלושה חודשים".

"בית בגליל"

עוד כתבות מעניינות:
"בית בגליל" עושה משהו שטרם נראה בקולנוע הישראלי
פסטיבל דוקאביב: "משפחה בטרנס" זכה בפרס הסרט הטוב
מאחורי הקלעים של הסרט על דודו טסה והכוויתים

מבחינות מסוימות זה כמו הצגת תיאטרון.

"היה לי חשוב להכניס לסרט תחושה ספונטנית ומציאותית של החיים, ובמקביל לייצר דיסוננס ולעצב משהו כמעט תיאטרלי גם ברמת הצילום והקומפוזיציות. יש כאן מבנה של דמויות ארכיטיפיות (ההורים, בן זוג מהעבר – י"ש) שעולות ויורדות מהבמה, ודימוי תיאטרוני של בני זוג שיושבים עם דף חלק וצריכים לתכנן את התפאורה המושלמת לבית שלהם. בהמשך נוצר קונפליקט בין הפנטזיה למציאות".

הבמאי אסף סבן (צילום: גלית רוזן)

המציאות התערבה בסרט גם דרך הכניסה של נועה קולר, שמגלמת את יערה, להיריון.

"אחרי שלושה ימי צילום היא אמרה לי שהיא בהיריון. חשבתי שמעבר לענייני ההפקה זה יכול להעשיר את הסיפור. מכיוון שהסיטואציה כל כך עשירה בדרמה ובמתח, בעיניי זאת הזדמנות להנמיך את הווליום. אם כצופה אתה מתחבר לתדר אחר, הניואנסים הכי קטנים מקבלים משמעות אפית ומשתקת. אני רואה את זה בזוגיות שלי. עבדתי עם המרווחים בין האפיזודות – כמה מההחלטות הגורליות של בני הזוג התקבלו שם. זאת לא בריחה, יש לי תשובות למה קרה שם. אבל אני חושב שהן לא יותר טובות מהתשובות של כל צופה. ניסיתי להסתכל על כל סיטואציה משתי נקודות המבט – שלו ושלה. עורכת התסריט רוני ממן הביאה את נקודת המבט הנשית. היה לי חשוב ללכוד את המהות של המאבק להישאר ביחד. ובתוך מהלך העשייה הארוך הכנסנו את החיים שלנו פנימה. היה בייבי בום על הסט – גם המפיק בפועל נהיה אבא, ואז אני, ואז השחקן הראשי".

עבדתם עם אימפרוביזציה?

"היו אימפרוביזציות בחזרות, לא בצילומים. היה לי טריטמנט שהשתנה כל הזמן. היינו נפגשים לחזרה כשבועיים־שלושה לפני צילום כל סצנה, ואחרי החזרה הייתי חוזר לשכתב. בגלל שזה בנוי על שוטים ארוכים, הביטים הדרמטיים הם בידיים של השחקנים והבמאי צריך לדאוג לא להפריע. היו רגעים בצילומים שהייתה לי תחושה שאנחנו מתעדים משהו שקורה. לצלם כרונולוגית זה דבר נדיר בקולנוע. מצד אחד יוצאים מהתפקיד וחוזרים אחרי חודש לסצנה הבאה, מצד שני יש התפתחות".

"בית בגליל"

לצד קולר ואודי רצין, יש בסרט שלל שחקנים מפורסמים בתפקידי משנה.

"הגיעו אליי אנשים ששמעו על הפרויקט ורצו לקחת חלק. בניתי את זה ככה שכל שחקן בא ליום צילום אחד. לגבי הזוג המרכזי – מבחינה תסריטאית אנשים מחכים לקונפליקטים. בעיניי יותר קשה ויותר חשוב לייצר את הכימיה – משהו צנוע וישראלי, חן של כנות שצריך לתת לו הזדמנות לגעת בך. פשוט במובן המורכב של המילה. השקעתי את רוב האנרגיה להוכיח שהם צריכים להיות יחד. ואז הריב מפתיע".

בשל מיקום ההתרחשות, לא חשבת להכניס דמויות של ערבים מעבר לפועלי הבניין?

"אני מבין את הדחיפות של הפוליטיקה של הייצוגים אבל זה לא תמיד עושה טוב לאמנות. אני חושב שזה מצמצם את השיח. כשהקרנתי את הסרט בטורונטו הצופים הוטרדו מהסצנה עם האישה מוועדת הקבלה (שבה יערה מבהירה בדרכה הצינית שטופסי הקבלה נועדו להבטיח שהפונים אינם ערבים – י"ש). הם לא האמינו שזאת סיטואציה ריאליסטית".

"בית בגליל"

"בית בגליל"

← "בית בגליל", מחמישי (24.5) בבתי הקולנוע

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד