מאחורי הסרט הקווירי החשוב של השנה עומד סטרייט חצי אנונימי

את השם ג'ואל אדג'רטון אתם כנראה לא מכירים. את הפנים שלו, לעומת זאת, סביר להניח שתזהו. בשנים האחרונות משחק אדג'רטון האוסטרלי בתפקיד משנה בכמעט כל סרט שלישי דובר אנגלית. הוא מה שמכונה שחקן אופי, כזה שמעדיף תפקידים של דמויות עם קוד מוסרי מורכב. את זמנו הפנוי הוא מבלה בכתיבת תסריטים, בימוי והפקה של סרטי אינדי – תחביב שעומד כנראה להפוך לפול טיים ג'וב. בסרט החדש "ילד מחוק" מביים אדג'רטון את ניקול קידמן, ראסל קרואו ואת נער הפלא לוקאס הדג'ס. את עצמו הוא ליהק בתפקיד הנבל, כמובן.

זהו סרטו השני כבמאי, לאחר שסרטו הקודם "המתנה", סרט אימה פסיכולוגית קטן וממזרי, הפך ליקיר המבקרים. בסרטו החדש אדג'רטון מתרחק לכאורה מעולם הקולנוע הז'אנריסטי אל מעוזות דרמת האוסקר הנוקבת המאיימת לכרוע תחת כובד חשיבות מסריה. אבל רק לכאורה. הישגו הגדול של "ילד מחוק" הוא היכולת לשאוב את הצופה אל עולם של אימה מסוג אחר – האימה היומיומית והכמעט קז'ואלית של טיפולי ההמרה.

ג'ארד, בגילומו של הדג'ס, הוא נער הומוסקסואל הנשלח על ידי הוריו (קידמן וקרואו) למוסד "אהבה בפעולה" כדי לרפא אותו מנטיותיו המיניות. אדג'רטון מטיב לשים אותנו בנעליו של ג'ארד ולחוות דרכו את האימה שבדיכוי ממוסד. הוא משתמש בכלים ז'אנריסטיים כדי ליצר תחושת איום מוחשית מאוד מבלי להידרש לסצנות של אלימות פיזית ומבלי להידרדר אל פורנו סבל. זהו מהלך קולנועי מאופק, מעניין ואלגנטי שהופך את הצפייה בסרט ממטלה לחוויה קולנועית קולחת על אף הנושא הקשה.

אל הספר האוטוביוגרפי של גרארד קונלי (עליו מבוססים הסרט ודמותו של ג'ארד) הגיע אדג'רטון מתוך אובססיה אישית ארוכת שנים. כילד, הוא מספר, הפחד הגדול ביותר שהזין את סיוטיו היה כל סיטואציה שבה חירותו עלולה להילקח ממנו לפתע: מלחמה, בית כלא, כת, חטיפה של חייזרים וכל סיטואציה אחרת שבה יופרד מהוריו. כילד קתולי עמד הפחד הזה גם בבסיס רוב תפילותיו. במרכז הספר עומד בדיוק מקרה כזה של קריעה ממשפחה, אלא שאדג'רטון מצא בו אספקט חדש שריתק אותו: מי שעומד מאחורי המעשה, מי שקורע את הגיבור מחייו ושולל ממנו את חירותו, הם הוריו. נושא האימה שבבגידה ההורית חוזר לאורך הסרט ומוליד דיון מורכב במהות הרשע.

"אני חושב שאחד הגילויים המרעישים בספר היה העובדה שההורים של גרארד לא שלחו אותו למקום הזה מתוך שנאה", אומר אדג'רטון. "הם אהבו אותו עד כדי כך שחשבו שיש דרך לעזור לו לחזור למסלול החיים. מישהו אמר להם שמיניות היא בחירה אז הם חשבו: 'אה, זה כמו להיות מכור להרואין, אז נשלח אותך לגמילה ואז נחזיר אותך ותוכל לנהל חיים בריאים!'. זה היה מבלבל כל כך בעיניי שהייתי חייב לוודא שאני מטפל בכל הדמויות בסרט ברמת האמפתיה המגיעה להן ושופט רק את עצם האידיאולוגיה מאחורי טיפולי ההמרה".

עוד כתבות מעניינות:
איך שוב הפכה ניקול קידמן לאיט גירל הכי חמה בהוליווד?
7 סרטים מעולים שעברו מתחת לרדאר
רוצו להשלים: 11 הסרטים הכי טובים של 2018

השאלה המתבקשת היא האם האב, הכומר האוונגליסטי שעליו מבוססת דמותו של ראסל קרואו, צפה בסרט. אדג'רטון אינו יודע, אבל מתעקש שבמהלך הצילומים לא הראה התנגדות או ניסה להתערב בהפקה: "הוא פתח בפנינו את ביתו ואת הכנסייה שלו", מספר אדג'רטון, "הוא העניק במתנה לראסל את העט (שמשולב בסצנה בסרט) ועזר לו לכתוב דרשה בשביל הסרט. הוא היה שחקן חיזוק שעזר מהשוליים. כשם שג'ון סמית', מי שדמות המטפל שאני מגלם מבוססת עליו, היה מוכן לעזור לנו מהשוליים".

קצת מפתיע, לא?
"אני חושב שהגבות שלו הורמו כשבישרתי לו שראסל קרואו הולך לגלם אותו, אני די בטוח שהוא חשב לעצמו, 'הספר של גרארד הוא לא שובר קופות, ודאי זה יעובד ויהיה סרט קטן'. העובדה שניקול וראסל לוהקו לתפקיד שלו ושל אשתו בטח גרם לו לחשוב: 'אוי, זה הולך להיות הרבה יותר גדול ממה שחשבתי' – משהו שיגרום ליותר עיניים לבחון אותו ואת דעותיו".

הדיון על נבלים מוביל מהר מאוד, איך לא, לטראמפ. את התסריט עיבד אדג'רטון לפני בחירות 2016, אבל הסרט הופק כבר בימי כהונתו של הנשיא ה־45. האם ההבנה שנהיה הרבה יותר בהול לספר את הסיפור בבת אחת הייתה נוכחת תוך כדי הצילומים?

"זה משהו שהפך יותר ויותר רלוונטי פוליטית", הוא מודה. "פתאום פרצו כל מיני סיפורי ענק בחדשות על זכויות טרנסג'נדרים, ואף שהסרט לא מתמקד בהם, אחד הדברים היפים בקהילה הלהט"בית זו העמידה המשותפת. מה שקורה לקבוצה אחת מיד מייצר פחד וחרדה בקרב כל חברי הקהילה, והלוואי שגם בקרב בעלי בריתה. לחשוב שיש מי שקוראים באינטרנט שפתאום נוכחותם לא רצויה בצבא, שהנישואים שלהם עלולים להיות מבוטלים אם האנשים הלא נכונים יקבלו החלטות לא נכונות. אנשים בקהילת הלהט"ב חיים עם הפחד שיבטלו להם זכויות וחירויות על בסיס יומיומי".

הוליווד, יש לנו בעיה

אף שהנושא יקר ללבו, בתחילת התהליך הרגיש אדג'רטון שאינו יכול לעסוק בו בהיותו מחוץ לקהילה הלהט”בית. הוא חש שהסיפור חייב להיות מעובד לסרט והוא חייב להיות חלק ממנו, אבל ייעד את עצמו לתפקיד המפיק. כאשר איש מלבדו לא הראה עניין בעיבוד, הוא לקח על עצמו את הפרויקט. על היותו אאוטסיידר וסטרייט גישר בצלילה עמוקה אל תוך הנושא ובהתייעצויות עם ארגוני זכויות להט"בים ואקטיביסטים נגד טיפולי המרה.

שניים מהפנים הצעירות והלוהטות של הקהילה שולבו בתפקידי משנה (כוכב הפופ טרוי סיבאן והבמאי הנחשב קסבייה דולן) וכוכב הסרט, השחקן הצעיר לוקאס הדג'ס, שהופעתו מועכת הלב אולי תעניק לו מועמדות שנייה לפרס האוסקר, מפזר במסע היח"צ לסרט רמזים עמומים לגבי נטייתו המינית מבלי להתחייב לאמירה ברורה.

האם אתה עדיין מזהה בעיה בהוליווד, מעוז הליברליות?
"אני חושב שיש בהחלט שיפוטיות סביב העניין", הוא מאשר. "ההנחה הכללית היא שאנשים שעוסקים באמנות נמצאים הרבה יותר במגע עם הרגשות שלהם והבעתם. היית מצפה שההמשך הישיר לחופש הביטוי הזה יהיה בתחום המיניות. אבל כדי להיות שחקן אתה צריך קהל, והפחד הוא לאבד או לצמצם את הקהל שלך. זה מעציב אותי מאוד".

זה לא משתנה עכשיו?
"אם נסתכל על הסטטיסטיקות שארגון GLAAD (הליגה ההומו־לסבית נגד השמצה) פרסם לאחרונה, כיום 22 אחוז מהצעירים מזדהים כלהט"בים, לעומת עשרה אחוזים לפני עשור. זה אומר משהו לגבי המוכנות של צעירים להצהיר על מי שהם ללא פחד. יש בי תקווה אמיתית לגבי הדור הבא. טרוי סיבאן הוא מקרה ממש מעניין. הוא מוזיקאי ובהחלט לא רק שחקן, אבל הוא הצהיר על המיניות שלו והפך לסוג של גיבור ומקור הזדהות והשראה לרבים. הדור שלו והדור שיבוא אחריו וזה שאחריו הם העתיד. הם יפחדו פחות כי זקנים כמונו ייעלמו, ואיתנו גם רעיונות מיושנים. קורי העכביש ינשרו".