גור בנטביץ' מספר למה הוא לא עושה סרטים פוליטיים ומה אמר לו המהפנט

במאי "משהו טוטאלי" ו"הכוכב הכחול" שונה מאוד מהרושם הסטלני והפרוע שהוא משאיר. בריאיון שלא נכנס לספר "שיעורים בקולנוע" מתגלה בנטביץ' כבמאי שקול, מעמיק ורציני

גור בנטביץ' (צילום: רן מנדלסון)
גור בנטביץ' (צילום: רן מנדלסון)
27 בפברואר 2017

בעת העבודה על הספר "שיעורים בקולנוע – שיחות עם יוצרות ויוצרים ישראלים", חיפשתי את יוצרי הקולנוע המעניינים ביותר היום בישראל. אחת הבעיות שנתקלתי בהן הייתה שמשנה לשנה נעשים פה יותר ויותר סרטים, וכך גדלה גם כמות היוצרים ששווה להיכנס אליהם לראש ולהבין את עולם היצירה שלהם. במהלך השיחות, דרך הכניסה אל תוך העולם הפנימי שלהם, אני נכנס גם אל תוך עולם הזהות הישראלית והדברים שמאפיינים אותנו כמדינה. הספר הלך ותפח והגיע לכ-400 עמודים, וכך הבנתי שלא כל מי שדיברתי איתו יוכל להיכנס אל תוך הספר.

אחד היוצרים היחודיים והמרתקים שדיברתי איתם ובכאב רב נשאר על רצפת חדר העריכה הוא גור בנטביץ', שעומד מאחורי סרטי פולחן כמו "הכוכב הכחול" ו"משהו טוטאלי". למרות שהוא מוכר בעיקר בזכות הסרטים האלה, עולמו הקולנועי של בנטביץ' מקבל ביטוי בפורמטים ואורכים שונים, ואחרי כ-22 שנות פעילות יש בידיו שלושה פיצ'רים ומספר לא מבוטל של סרטי אנימציה, קליפים, סרטים קצרים, סרטים המשלבים אנימציה ממוחשבת ולייב אקשן, סדרות טלוויזיה, דרמות, ואף קליפ שצילם באמצעות הטלפון הסלולרי. בשיחה מתגלה בנטביץ' כאדם שונה מהדמות שאיתה הוא מזוהה – סטלן מפוזר שכזה – וניכר כי הוא דווקא במאי מחושב ומסודר. הנה כמה טעימות מהשיחה הזאת:

האם יוצא לך לחשוב על האופן שבו אפשר לספר סיפורים בפורמטים השונים?

"אני בא מהגישה של לספר סיפור וזה מה שאני אוהב לעשות. עם זאת, כמובן שהטכנולוגיות השונות גורמות לך לחשוב אחרת. זה כיף, זה מאתגר למשל לנסות לעשות סרט של עד 3 דקות. אבל אני תמיד מחפש את הנרטיב הנמשך לאורך זמן. זה משהו שקשור לאופי. אז למשל כשעשיתי קליפ אמרו לי "איזה אנכרוניסטי אתה – מחפש סיפורים בתוך קליפ כמו בסבנטיז". יכול להיות שאני לא הכי הייפ או מעודכן, אבל אני אוהב שיש לדברים דרך יפה להיסגר".

חלק גדול מאוד מהסרטים שלך, אם לא כולם, עוסקים בין היתר בצורך בקשר אנושי, בניסיון למצוא חברות או אהבה. בסרטים שלך הקשר האנושי הזה נעזר לעיתים באלמנט מלאכותי. "סם האהבה" ב"משהו טוטאלי", הפלאפון, הווידאו-צ'ט – הכל טכנולוגיות שמנסות לאפשר את החיבור האנושי. מן פרדוקס.

"ב'פרילנד' המטרה של הטכנולוגיה היא לחבר בין אנשים. ב'משהו טוטאלי' ברור שהסם הוא לא הדבר. עם זאת, בסופו של דבר מה שנוצר בין הדמויות הוא לא באמת תקשורת. אם כבר, אתה יכול לנסח סוג של אמירה שהטכנולוגיה והסמים מספקים לנו אשליה של קשר כשלמעשה מה שחשוב זה האדם שאנחנו פוגשים ולא המכשיר. אבל אני לא חושב שזה מה שבאתי להגיד. אני נעזר בדברים האלה, אבל אין לי איזושהי אמירה אנטי-טכנולוגית, ובטח שלא אנטי-סמים. כמובן שכשאני מדבר עם אנשים והם תוך כדי שולחים אסמסים זה מאוד מעצבן אותי, אבל גם אני שולח אסמסים. להתבכיין על זה שהעולם משתנה והטכנולוגיה מתחזקת זה מאוד מפגר. אבל הטכנולוגיה, כמו הסמים, כן עוזרים לי לנסות להגיד משהו מעניין על היחסים בין בני אדם, על הקשר האנושי שנוצר בין הדמויות. אני לא מנסה לדבר על הטכנולוגיה, אלא לדבר בעזרתה על דברים אחרים".

"אני לא מנסה לדבר על הטכנולוגיה, אלא לדבר בעזרתה על דברים אחרים" (צילום: רן מנדלסון)
"אני לא מנסה לדבר על הטכנולוגיה, אלא לדבר בעזרתה על דברים אחרים" (צילום: רן מנדלסון)

מסקרן אותך לעשות סרט מדע בדיוני?

"כן, זה משהו שאני הכי רוצה לעשות. במובן מסוים, הסמים בסרטים שלי הם סוג של תחליף 'דל תקציב' לסרט מדע בדיוני. אני חושב שבאיזשהו מקום אני מחפש כל מני דרכים לעבור למציאויות אחרות שהן קצת יותר דלות תקציב מסרט כמו 'אווטאר', למשל. אני חושב שאני גם שואף להגיע לעולמות רחוקים כאלה, רק שבעלויות של הסרטים שאני עושה השאלה היא לא איזו חללית מביאה אותך לשם, אלא איזה סם, או איזו תוכנת מחשב".

אתה יכול לשים את האצבע על מה מושך אותך לעיסוק במציאויות שונות ועולמות שונים?

"אני חושב שזה משתנה לאורך השנים. אני חושב שגם בתודעה שלנו אנחנו לא כל הזמן במציאות אחת. הקביעה שהחיים קורים באופן ליניארי זו קביעה לא נכונה. אם אני אשים כאן מצלמה ואצלם את הרחוב, היא תצלם את האירועים באופן ליניארי, אבל אם נחבר מצלמה לתוך הראש שלך, נראה שאתה כל הזמן מטייל בעולמות שונים: אתה נזכר אחורה, מדמיין קדימה, מפנטז דברים, חולם. לכן, לספר סיפור שכולו ליניארי מרגיש לי קצת מייבש".

כשחושבים על "הכוכב הכחול" מול "משהו טוטאלי" – נדמה שהראשון יותר מעגלי, פחות ליניארי, ודווקא "משהו טוטאלי" קלאסי יותר מבחינת המסגרת העלילתית, למרות שהוא נע קדימה ואחורה.

"אני ממש לא הייתי מודע בזמן העשייה לזה ש'הכוכב הכחול' הוא סרט מאוד הזוי. חשבתי שאני עושה סרט מאוד 'סחי' וברור. אני זוכר שבאמצע הצילומים של 'הכוכב הכחול' הסתכלתי על זוהר דינר שגם משחק וגם כתב איתי את התסריט ואמרתי לו 'וואי, איזה סרט סחי אנחנו עושים, הסרט הבא שנעשה יהיה ממש גנוב', והוא הסכים איתי".

"חשבתי שאני עושה סרט מאוד 'סחי' וברור". אלון אבוטבול וזוהר דינר ב"כוכב הכחול"
"חשבתי שאני עושה סרט מאוד 'סחי' וברור". אלון אבוטבול וזוהר דינר ב"כוכב הכחול"

הסרטים שלך נתפסים כסרטים אישיים. עד כמה אתה נמשך לחשיפה עצמית? ללעשות סרטים בדיוק על הדברים שעוברים עליך?

"בסך הכול אין לי דמיון מפותח. אני לא טוב בלהמציא חיים של אחרים. אז זה משאיר אותי עם האפשרות היחידה שהיא לספר על החיים שלי. אבל זה רק בדיעבד. 'הכוכב הכחול', למשל, אני יודע שהוא עלי, ואמנם אני עברתי תקופה ארוכה ואינטנסיבית של בלבלה, אבל רק כשיצאתי מהתקופה הזאת יכולתי לעשות את הסרט. גם 'משהו טוטאלי' הוא כזה. הוא סיפור מאוד מרוחק מהמציאות, אבל כתבתי אותו אחרי שנפרדתי ממישהי שחשבתי שהיא אהבת חיי, וזה סרט על החוויה של הפרידה ממישהי שאתה חושב שהיא אהבת חייך. ההשלמה עם זה, הבלבול, הפחדים. סרט כזה אתה יכול לעשות רק בפרספקטיבה, כשאתה כבר במקום אחר מבחינה רגשית. עם זאת, יש משהו בפטנט הזה שצריך לקחת בעירבון מוגבל, כי אם אתה מאוד מודע לו, זה לא מצליח לך. אתה לא יכול לעבוד על עצמך. הכתיבה בדיעבד עובדת טוב רק אם אתה עושה את זה בלי לשים לב שאתה עושה את זה".

ובכל זאת אתה נוטה ללהק את עצמך בסרטים שלך לא מעט פעמים.

"ב'משהו טוטאלי' לא ידעתי שאני הולך לשחק, לא הייתי מעז לעשות את זה בכוונה. מה שקרה זה שכשעשיתי אודישנים לתפקידים של הבחור והבחורה, בחרתי לאודישנים שתי סצנות של הדמויות האלה מול הדמות של שושן, שאני שיחקתי בתור הבמאי. יצא שעשיתי עשרות פעמים את הסצנות האלה מול שחקנים שונים ותמיד צילמתי את עצמי לידם עושה את זה. אחרי כמה זמן הסתכלתי בווידאו והרגשתי שאמנם אני לא מוצא את התפקידים הראשיים אבל בינתיים, הבחור הזה שמגלם את שושן הולך ומשתפר. הראיתי את האודישנים לאנשי ההפקה ואז כבר הלך והסתנן שאני אגלם את שושן. אבל זה לא היה משהו מכוון מראש".

אתה גם עובד לא מעט פעמים עם חברים ומכרים. אתה מרגיש נוח יותר בליהוק חברים?

"לא כל השחקנים חברים שלי מלפני הסרט. לפעמים זה קורה, אבל אני כן מתיידד איתם כי לעשות סרט זו חוויה משותפת וכולנו צריכים להרגיש נוח אחד עם השני. אם אין כימיה ביניכם כבני אדם, מאיפה הכימיה הזאת תבוא? קרה לי פעם שהזמנתי שחקן לאודישן לאחד התפקידים ב'משהו טוטאלי'. הזמנתי אותו הביתה, הבאתי לו בירה, הכנתי לו שאכטה, ישבתי והסברתי לו קצת על מה הסרט ואז הוא עשה את הסצנה ואני מאוד התלהבתי, אבל הוא לא רצה להופיע בסרט. הוא אמר שאני ביזיון ושזה מאוד לא מקצועי להזמין שחקנים הביתה ולהביא להם בירה ושאכטה. זה אומר שהוא בן-אדם שלא רצה להיות בחבר'ה שלי וזה בסדר, כי גם אני צריך להתקבל על ידי השחקן. זה לא שכולם צריכים לשתות בירות ולעשן שאכטות, זו לא הפואנטה. אני פשוט מרגיש שאני לא יודע איך לעבוד כמו "מקצוען" – אין לי מה לתת במישור הזה. יותר קשה לי להעביר לשחקן איזושהי תחושה, או לגרום לו להאמין במה שקורה אם אני לא מחובר אליו גם ברמה האישית. הריחוק הזה מגביל את הביצועים שלי כבמאי. פעם הלכתי להיפנוזה למהפנט נורא נחמד, והוא אמר לי משהו מאוד מעניין: שהוא לא מהפנט, אלא עוזר לי להפנט את עצמי. כשהוא שמע שאני במאי, הוא אמר לי 'בעצם משחק זה הפנוט עצמי'. התפקיד שלי כבמאי זה לעזור לשחקן לשכנע את עצמו שהוא הדמות".

סרטיו של בנטביץ' משרים תחושה שהשחקנים הם חבר'ה שעשו סרט ביחד, וכולם חברים גם כשהמצלמה לא דולקת. בדומה לסרטיו של אורי זוהר, סרטיו מציגים סוג של תל-אביביות מסוימת, הוואי חברי ויומיומי של אנשים מעט הזויים, אולי בשולי החברה. בנוסף, נוצרת בסרטים של בנטביץ', כמו אצל זוהר, תחושת ספונטניות – כאילו השחקנים ממציאים את הדיאלוגים ואת ההתרחשויות תוך כדי צילום, באותו הרגע, כאשר למעשה מדובר בסיפור כתוב ומתוכנן היטב.

"זאת תרמית הרוקנרול הגדולה", הוא אומר, "אני מאוד גאה בזה. למעשה, אני מרגיש שאני מאוד 'קונטרול פריק', יקה כזה. בניגוד לדימוי שלי, שאנשים חושבים שאני כל הזמן לוקח סמים ונמצא על טריפים, אני מאוד סחי, דייקן כרוני, קפדן. אם תראה את הסטוריבורד של 'הכוכב הכחול' ו'משהו טוטאלי', תראה שכל פריים מתוכנן ומצויר מראש".

גור בנטביץ' וטינקרבל ב"משהו טוטאלי"
גור בנטביץ' וטינקרבל ב"משהו טוטאלי"

נושא הספונטניות מקבל ביטוי בשימוש בשפה המדוברת בסרטים שלך. שוב, בדומה לאורי זוהר, אחד האלמנטים הבולטים בסרטים שלך זה ההתענגות על השפה המדוברת, על הדיאלוגים, על שפת הרחוב. זה מרגיש כמו דיבור ריאליסטי, אבל למעשה הדיבור מאוד מסוגנן.

"אני מרגיש שאני כן מוגבל לסוג של ריאליזם, אבל אחד הדברים שאני מרגיש זה שכל הדמויות מדברות כמוני. זה לא שהגיבור מדבר בצורה מסוימת ודמות אחרת מדברת בצורה אחרת. אני לא מרגיש שאני יודע לעשות את זה. אני קצת מוגבל בעניין הזה. אז לא מדובר בבחירה מודעת או בהחלטה סגנונית. אני מניח שבסך הכול ככה אני מדמיין שמדברים כי ככה אני מדבר בעצמי. אני כן משתדל שהדיאלוגים יהיו יפים, אבל אני לא מחפש שכל משפט יהיה מתוחכם או יהפוך לסוג של פאנץ' ליין. פעם כשהייתי בצבא פנה אליי מישהו ואמר לי 'תגיד לי, איך שאתה מדבר זה באמת?' ואני עניתי לו 'מה זאת אומרת? איך אני מדבר?'".

בסרטים המוקדמים שלך בעיקר, הדמויות נעות במרחבים כל הזמן – למעשה מדובר לרוב בסרטי מסע. איך אתה בונה את הקשר בין חלל לבין דמות?

"ההתמקדות בנוף פחות מעניינת אותי. יש בהקשר הזה דוגמה קיצונית מ'משהו טוטאלי'. אמרתי בזמנו לאנשי הצוות ולצלם שממש לא בא לי להגיע להודו ולעשות סיקוונס של שוטים דוקומנטריים של ההווי שם. לא הלכתי לעשות סרט שמראה איזה מגניב בהודו, ואני לא בערוץ שמונה. אני רוצה לספר על הדמויות כשהודו ברקע. כשהגענו לים המלח ב'הכוכב הכחול' הגענו לשם כדי להיות בתוך הראש של מולי, הגיבור, בטריפ שלו".

במובן מסוים הסרטים שלך מזכירים לי משהו שאמר לי פעם רשף לוי – שהדור שלכם, שנולד בשנות ה-60'-70' וגדל בשנות ה-80', הוא דור שלא כבול לחלוטין לאידאולוגיה הציונית ומחפש את ההגשמה האינדיבידואלית שלו, שמקבלת ביטוי הרבה פעמים על ידי מסע חיפוש עצמי, כאילו יש איזושהי הקבלה בין חופש לבין מסע. הוא אמר לי שאחת הבעיות הגדולות של הישראלי הצעיר היא שהוא לא יכול לקחת מכונית או אופנוע ופשוט לצאת לטיול ארוך, לחצות את הגבולות כמו שעושים בארה"ב, דרום אמריקה או אירופה. בסרטים שלך אתה מתייחס לנוף הישראלי, אבל אתה לא מתייחס אף פעם למציאות הפוליטית או החברתית. זו שאלה שעולה אצלך?

"אני משתדל להימנע מלדבר על ישראל, לדבר על המצב וכאלה. לא עושה לי נעים בגוף להגיד 'המדינה ככה' או 'המדינה ככה'. זה מעורר בי רתיעה. זה לא שאני לא מכבד הרבה סרטים שנעשו על זה. לא חסרים סרטים מאוד יפים. וזה לא שאין לי דעות על הדברים, אני בסך הכול גר פה ולא יכול להתכחש לזה. אבל לא בא לי להגיד על זה משהו".

היה לך סרט קצר – "סטטוס קוו" – שהיה בו סוג של "אמירה" על המצב.

"כן, זה היה מוכתב, וגם שם ניסיתי לברוח ולעסוק במשחק מחשב. אבל זה הדבר היחידי הפוליטי שעשיתי בחיי, אני חושב. תראה, זה לא מעניין אותי. יש כל כך הרבה אנשים עם דעות, בעד ונגד, וצריך ככה וזה אסון, אבל זה נורא. מילא היה לי פתרון, אבל אין לי. זה בהחלט משהו שיותר מצפים מאיתנו בחו"ל – רוצים לראות משהו על ישראל, על האופן בו הם מכירים אותנו. אבל זה שזה מה שמצפים מאיתנו בחו"ל, זו לא סיבה מספיק טובה עבורי לעשות משהו כזה. עם זאת, זה לא אומר שבעתיד לא אעשה. זה לא משהו שאני מתנגד אליו מבחינה אידאולוגית. זה פשוט לא בא לי ומעורר בי רתיעה. אני אגיד לך מה הבעיה – אם אני עושה סרט על 'המצב', מרגיש לי כאילו אני עושה תפקיד במדים. אני, לדאבוני, הייתי בצבא ולא בא לי ללבוש מדים בסרט שלי. בנוסף, אם אני חושב על זה אני מרגיש שאין בזה נחמה ואין בזה גאולה. לא מרגיש שזה מביא גאולה לבוא ולהגיד איזה נורא מה שאנחנו עושים לפלסטינים, או לעשות סרט על הסבל שיש כאן, או להגיד 'זה נורא איך שהארץ הזאת הולכת ודועכת'.

הריאיון התקיים ב-2010. את הספר ניתן להשיג בחנויות הספרים וגם אונליין.

שיעורים בקולנוע, פבלו אוטין