פסטיבל דוקאביב יורד דרומה – לשכונת התקווה

זה כמה שנים פסטיבל דוקאביב מנהל יחסים דיפלומטיים עם הפריפריה הגיאוגרפית של ישראל באמצעות פסטיבלי בת בגליל ובנגב. אבל היעד החדש של דוקאביב נמצא מרחק נסיעת אוטובוס מהסינמטק - בשכונת התקווה

מתוך "מי יאהב אותי עכשיו"
מתוך "מי יאהב אותי עכשיו"
1 בדצמבר 2016

דוקאביב הוא כבר מזמן לא רק פסטיבל קולנוע אביבי בלב תל אביב. אחרי שייסדה פסטיבלי קולנוע תיעודי בגליל ובנגב, עמותת דוקאביב פוצחת בפרויקט חדש: בימי חמישי במהלך דצמבר הקרוב תקיים העמותה סדרת אירועים בשכונת התקווה, שתכלול הקרנות סרטים ישראליים וזרים, כולל טרום בכורה של סרט אירני על די.ג'ייז מטהרן, סדנאות יצירה קולנועית, מופעי מוזיקה ועוד. נפגשתי לשיחה בנושא עם גליה בדור, מנהלת דוקאביב זה שמונה שנים.

מה הרעיון של קיום התוכנית בשכונת התקווה, מרחק פיזי קטן מסינמטק תל אביב?
"ההקרנות בבית דני הן המשך ישיר של האג'נדה של דוקאביב להגיע לקהל רחב ככל האפשר. עד לפני שמונה שנים זה היה פסטיבל קולנוע בתל אביב, ואז החלטנו להגיע לפריפריה. מה שהחל במעלות תרשיחא כרעיון נקודתי קטן הפך לפסטיבל בפני עצמו. לפני שלוש שנים התחלנו פסטיבל נוסף בירוחם. ליציאה לפריפריה הגיאוגרפית הייתה השפעה גדולה גם על המרכז – הפסטיבל בתל אביב התרחב מהסינמטק למתחמים בדרום העיר כמו גינת לוינסקי ופלורנטין. הייתה גם הקרנה מדהימה בבית דני בשכונת התקווה של 'הממלכה המופלאה של פאפא אלייב'. והתחלנו גם לקיים הקרנות של סרטי דוקאביב ברחבי הארץ במהלך השנה – ב־2016 היו 150 הקרנות.

"אני חושבת שדוקאביב הפך למותג תרבותי חזק, ויש מסר חשוב בכך שמוסד תרבותי תל אביבי ותיק שם יתד גם במקומות אחרים של פריפריה חברתית וגיאוגרפית, כי אין כמו קולנוע תיעודי שיכול לגשר ולקרב ולפתוח לעולם. אחרי שהגענו כל כך רחוק בפריפריה הגיאוגרפית, אמרנו שקיימת פריפריה גם בתל אביב. אמנם תושבי שכונת התקווה יכולים לקחת אוטובוס לסינמטק, אבל ראינו שהסינמטק הוא לא אופציה תרבותית עבורם. תוסיפי לזה את העובדה שאין בתי קולנוע בעיר, זה הביא אותנו לעשות פעילות בדרום העיר. אני רואה הרבה קווים משותפים מבחינת תכנים ושילוב של רב תרבותיות בין שכונת התקווה לפעילות שלנו בדרום ובצפון. מצד אחד פנייה לוותיקי השכונה שמחפשים תרבות שהם מכירים ושמתאימה להם, ומצד שני קהל צעיר שמגיע לדרום תל אביב בגלל שיקולי נדל"ן".

האם בחירת הסרטים נעשית בשיתוף עם צוותים מקומיים?

"יש לנו צוות היגוי מקומיים. גם הפעם עבדנו עם נציגים של בית דני. אנחנו אוהבים לשלב אירועים מוזיקליים שקשורים לסרטים ולהפוך את הפסטיבל לחוויה. הפעם, למשל, יש לנו הופעה של הרכב אקפלה של שכונת התקווה בשם Vocatikva, ואחרי הקרנת 'החולמים מבבילון' – סרט חברתי חזק ומשמעותי על רקדני ברייקדאנס מאשדוד שפתח את דוקאביב במאי – יהיה מופע ברייקדאנס על הבמה".

איך הולכים הפסטיבלים בגליל ובנגב?

"כשהתחלנו בגליל מהר מאוד ידעתי שאי אפשר לעשות וי ולעבור למקום אחר. הרגשתי שיש צמא אדיר לתרבות ושמעריכים רגשית את מה שאת עושה. בפעם הראשונה היינו צריכים להוציא כרוז בטנדר לקרוא לאנשים שיבואו, אבל האולמות היו כמעט ריקים והיו יותר אנשי צוות מקהל. הבנתי שגם אם אתה מביא מתנה אף אחד לא ביקש אותה. ביקשתי ממנכ"ל העירייה שיביא את העובדים וייתן לנו גב. הוא אמר 'אני לא אביא אנשים באוטובוסים, מי שירצה יבוא ומי שלא לא'. וכך היה. זה הלך וצבר תאוצה והשנה הגיעו 6,500 איש. בדוקאביב נגב בשנה השנייה כבר הגיעו 2,500 איש. בכל ירוחם יש רק 10,000 איש. יש מעורבות מאוד חזקה של העיריות וגופי התרבות המקומיים, ושיתוף הפעולה מאתגר מעניין, ולא פשוט".

פניתם לפריפריה כמה שנים טובות לפני שמירי רגב הפכה את זה לקרדום לחפור בו.

"אני חושבת שרגב צודקת בדבר אחד – הפריפריה הוזנחה מבחינה תרבותית. איך לחלק את התקציב זה על הראש שלה, לא שלי. צריך להמשיך להשקיע כמה שיותר במוסדות התרבות המרכזיים והחזקים, וצריך להשקיע בתרבות מקורית בפריפריה. צריך להיזהר מקיטוב בין הגורמים שעוסקים בתרבות ויוצרים תרבות. אני חושבת שהפורמט של דוקאביב הצליח לפצח את זה ולעשות מרכז ופריפריה ביחד. הצוות התל אביבי הוא לא אותו צוות אחרי שעשה תרבות בפריפריה. זה פתח אותם כבני אדם".

ארבע המלצות לפסטיבל:

מי יאהב אותי עכשיו?

סרטם של האחים הימן הוא מין מחזמר נוגה על בחור נשא HIV שמצא עצמו תלוש בין ישראל ללונדון, ובין המשפחה הדתית המנוכרת שהשאיר מאחור לקהילה החלופית שאימצה אותו. זהו דיוקן נוגע ללב של משפחה מתמודדת ואוהבת למרות הכל.

דימונה טוויסט

סרטה התיעודי של מיכל אביעד על נשים שעלו לארץ בשנות ה־50 וה־60 והובלו היישר לדימונה מציג בפנינו שבע נשים נבונות, מרגשות, לא צפויות, שמספרות את סיפוריהן מאירי העיניים בכנות נו־נונסנסית ומבדרת.

Raving Iran

סרטה של סוזן רג'ינה מאורז מספר על שני די.ג'ייז מטהרן הנאבקים לארגן מסיבות ריקודים ולהשמיע את המוזיקה שהם אוהבים, למרות התנגדות המשטר. יום אחד מוזמנים למסיבת ענק בשווייץ ופתאום נפתח להם העולם.

הסרט השמח

המעצב האוסטרי סטפן זגמייסטר לא הסתפק בחייו המוצלחים בניו יורק וניסה שלוש שיטות להשגת אושר: מדיטציה, טיפול פסיכולוגי ותרופות פסיכיאטריות. אבל גורמים לא צפויים כאהבה, סקס ומוות חוללו שמות בדוחות המעקב שערך. סרט ייחודי ושמח על החיים ועל המוות.

פסטיבל דוקאביב התקווה, בית דני, סמטת כביר 4 תל אביב, ימי חמישי (1.12, 8.12, 15.12, 22.12, 29.12)