האיש בעל אפס הפרצופים: האם הופעות דיגיטליות יחליפו את השחקנים בשר ודם?

"זה מקרה קלאסי של טכנולוגיה המחפשת אחר אמן… מישהו שיכול לראות מעבר לנאמנות הלא רציונלית לבשר ודם. מישהו שיכול לראות שעם העלייה במחיר של שחקן אמיתי והירידה במחיר של המזויף, המאזניים נוטים באופן טבעי לטובת המזויף. מישהו שיכול לראות שאם ההופעה אותנטית זה לא משנה אם השחקן אמיתי או לא".

את המונולוג הנ"ל נושא אל פאצ'ינו ב"סימון", סרטו של אנדרו ניקול מ־2002. בהקשר המקורי מדובר בהצדקה עצמית של במאי מתוסכל שהחליף את הדיווה וינונה ריידר בתוכנת מחשב, ויצר באמצעותה שחקנית צייתנית שהיא תרכובת מושלמת של כמה כוכבות מסך ושלו עצמו. סימון הופכת לכוכבת נערצת ואף זוכה באוסקר, וכל אותו זמן הבמאי מסתיר מכולם את העובדה שהיא אינה שחקנית בשר ודם מתוך הנחה שהצופים יראו זאת כבגידה.

הרעיון המסקרן שבבסיס “סימון" לא הניב סרט מעניין במיוחד, משום שלא הצליח לשכנע את הצופים שהברבי הדיגיטלית היא אכן שחקנית מרשימה. רק לרגעים הצליח הסרט לגעת בתהייה שהולכת וצוברת תנופה: מה מגדיר הופעה בעידן הדיגיטלי?

כמה מההופעות המדוברות של השנים האחרונות ניתנו על ידי שחקנים שפניהם ואף גופם לא נראו על המסך. ב"פרנק" פניו של מייקל פסבנדר צפונים בתוך ראש ענקי מעיסת נייר, וב"היא" סקרלט ג'והנסון מגלמת תוכנת מחשב הנוכחת בקולה בלבד. מעניין במיוחד המקרה של אנדי סרקיס, שחקן בריטי לא מוכר שהפך לכוכב דווקא כשגילם מגוון של דמויות דיגיטליות – גולום בסרטי “שר הטבעות", קינג קונג, הקוף סיזר בסרטי "כוכב הקופים". אפשר לומר שסרקיס הוא ממשיך דרכו של כוכב הקולנוע האילם לון צ'ייני, שנודע כ"איש בעל אלף הפנים" משום שברבים מתפקידיו, בהם “פנטום האופרה" ו"הגיבן מנוטרדם", הוא הסתתר מאחורי איפור כבד, ורוב הצופים לא ידעו כיצד הוא נראה במציאות.

הופעותיהם של ג'והנסון וסרקיס עוררו קריאות להעניק להם מועמדויות לאוסקר, אך אף על פי שלפי הכללים של האקדמיה לאמנויות הקולנוע אין מניעה להעניק פרסים לשחקנים שאינם נוכחים פיזית על המסך, המצביעים לא נענו להן. חברי תא הכתבים הזרים של הוליווד אף קבעו שג'והנסון אינה זכאית להיות מועמדת לגלובוס הזהב משום שהופעתה נתפסה כחלקית בלבד (ב־1993 הם דווקא נתנו לרובין וויליאמס פרס מיוחד על הופעתו כשד מצויר ב“אלדין"). אבל דווקא בשל כך זאת הופעה מרשימה כל כך – ג'והנסון מצליחה לבנות דמות מורכבת ולשכנע אותנו שחואקין פיניקס מתאהב בה נואשות דרך קולה בלבד. לחידוד – ספייק ג'ונז בכלל צילם את הסרט עם סמנתה מורטון, אך בשלב העריכה החליט שהזיווג בין קולה לבין פיניקס לא עובד והזמין את ג'והנסון להקליט את התפקיד מחדש.

המקרה של סרקיס מורכב ואופייני יותר. הטיעון כנגד הענקת מועמדויות לו ולעמיתיו הקופים היא שדמות דיגיטלית המבוססת על לכידת הופעה (Performance Capture) היא תוצר של עבודה משותפת של השחקן ושל האנימטורים ואנשי האפקטים המיוחדים. מנגד יש הטוענים שהמרכיב הדיגיטלי הוא סוג של איפור מפוקסל. ובעצם, אם דניאל דיי לואיס גילם את לינקולן בעזרת תוספות של זקן, אף וקמטים מלאכותיים וזכה על כך באוסקר, מדוע סרקיס אינו יכול להיות מועמד על הופעתו המשובחת בסדרת “כוכב הקופים"? אולי משום שאפילו העיניים עתירות ההבעה של מנהיג הקופים הן יצירה דיגיטלית ולא עיניו של סרקיס עצמו (להבדיל, ב־1980 היה ג'ון הרט מועמד לאוסקר על הופעתו כ"איש הפיל", אף שרק עיניו נראו מבעד למסכה המפלצתית שהולבשה על ראשו).

ג'ו לטרי, איש האפקטים המיוחדים של “כוכב הקופים", הסביר למגזין “Parade": “השחקנים עושים כמיטב יכולתם לנוע ולחשוב כמו קופים, ואנחנו מקליטים את האינפורמציה ומיישמים אותה על קופים דיגיטליים". ללטרי, דרך אגב, יש ארבעה אוסקרים, אחד מהם על לכידת הופעתו של סרקיס ב"קינג קונג". נראה שלא ירחק היום שבו ייאלצו להכיר במציאות הקולנועית החדשה ולהוסיף קטגוריה באוסקר להופעות דיגיטליות, בדיוק כשם שב־2001 נוספה קטגוריה לסרטי אנימציה.

"כנס העתידנים" של ארי פולמן שב ובחן ב־2013 את הרעיון של שחקנים דיגיטליים, הפעם מתוך הנחה שהשחקן המקורי (זה שמזדקן) הוא מותג, ושהצופים מעוניינים בדימוי ובהיסטוריה שלו כבסיס לשכפול אינסופי. כמו שמסביר ראש האולפן לרובין רייט, שהקריירה המטולאת שלה אינה משתווה לגודל כשרונה ולהבטחת נעוריה: “אנחנו במירמאונט רוצים לסרוק אותך, כולך, גופך, פנייך, רגשותייך, צחוקך, דמעותיך, השיאים שלך, אושרך, דיכאונך, פחדיך, ערגותיך. אנחנו רוצים לדגום אותך, לשמר אותך. אנחנו רוצים להיות הבעלים של הדבר הזה שמכונה רובין רייט".
“ומה תעשו עם הדבר הזה שאתם מכנים רובין רייט?", שואלת רייט.
“אנחנו נעשה את כל הדברים שרובין רייט שלך לא תעשה".
ואז היא הופכת לדמות אנימציה בסרט עתידני מסוג זה שרייט המקורית (שבסרט) סירבה להופיע בו. בסופו של דבר זה תמיד עניין של שליטה.