גרמני טוב: הדור החדש של סרטי השואה שובר טאבו, וזה בסדר

"הבלתי נראים" מספר על ארבעה יהודים שבחרו להישאר בברלין במהלך השואה ושרדו כדי להעיד על כל הגרמנים הטובים שעזרו להם להתחבא. הבמאי קלאוס רפלה אמר שהראיונות עם הניצולים המשולבים בסרט נערכו כבר ב־2009, אך לקח לו שנים רבות לגייס תקציב להפקת סרט עלילתי על פי סיפוריהם. העיכוב ודאי קשור לכך שבמשך שנים רבות לספר על הגרמנים הטובים במלחמת העולם השנייה נחשב טעם רע. התוצאה היא דוקו־דרמה גרמני המשלב ראשים מדברים עם שחזורים דרמטיים, ובאופן מפתיע זה עובד. העדויות של ארבעת הדוברים הרהוטים מרתקות ועתירות אבחנות, והשחקנים הצעירים והנאים בסצנות הדרמטיות מושכים אותנו להיות מושקעים רגשית בגורלם.

"הנטייה המקובלת היום באומות אירופה היא להתעסק בסבל שהם עצמם חוו במלחמה", אומרת ליאת בן חביב, מנהלת מרכז הצפייה ביד ושם. "גם על השואה הם מנסים להסתכל דרך המעורבות שלהם, והבחירה הנוחה היא לספר על חסידי אומות העולם – סיפורי שואה עם הפי אנד. ב'הבלתי נראים' כמעט לא רואים את הנאצים, רק את אלה שמתנגדים להם. יש בסרט גם יהודייה שמלשינה על יהודים אחרים. אמנם נאמר שהיא עשתה זאת כי איימו על הוריה אבל זה לא מספיק מודגש, ומתקבל רושם שהיו טובים ורעים משני הצדדים. חשוב לספר על חסידי אומות עולם כי הם מראים שיש בחירה, אבל הסרטים העלילתיים שעושים כיום לעתים קרובות לוקים בהשטחה".

עוד כתבות מעניינות:
10 המלצות צפייה אלטרנטיביות ליום השואה
כך שינה מסע LSD את עמדתו של ק. צטניק על אושוויץ
איך נראתה תל אביב בתקופת השואה?

חסידי אומות עולם גרמנים תוארו כבר ב"בין איכרים" (גרמניה, 2009), המבוסס על ספר הזיכרונות של מרגה ספיגל מ־1965. משפט הפתיחה בביקורת של "וראייטי" מבהיר בעקיפין מדוע לקח לו שנים כה רבות להגיע למסך: "הגרמנים – טוב, רובם – הם האנשים הטובים בדרמה הזאת מז'אנר סרטי היהודים המתחבאים". אף שהמבקר מצא בסרט לא מעט מעלות, חוסר הנינוחות שלו ניכרת.

אף על פי שנוצרים לא מעט סרטים בדיוניים על רקע השואה (בקטלוג הסרטים של יד ושם רשומים כ־500 סרטים עלילתיים שנוצרו בשנות ה־2000), הסרטים על גרמנים טובים (בהם גם "לבד בברלין" מ־2016 על זוג אזרחים גרמנים שהפיצו כרוזים שקראו לסרבנות) מבוססים כולם על מקרים אמיתיים ומתועדים, שאם לא כן, נסרב לקבלם. כזה הוא גם "באפלה" מ־2011 על יהודים שהתחבאו בביוב ועל עובד התחזוקה הפולני הקתולי שהביא להם אוכל, בהתחלה מתוך חישוב רווחים ובהמשך מתוך מחויבות מוסרית להצלתם. הסרט, שהציג סיפור הישרדות קשה במיוחד וארג תמונה מוסרית מורכבת יותר מהמקובל, נבחר לייצג את פולין באוסקר והתברג בחמישייה הסופית. שנה אחרי כן, "Aftermath" (שנקרא בעברית "זעזוע" או "אחרי הקציר"), סרט פולני שהעז לספר על שני אחים שחוקרים את ההיסטוריה של העיירה שלהם ומגלים שתושביה היהודים נרצחו על ידי שכניהם, עורר בפולין מחאה נמרצת והבמאי קיבל איומים על חייו. הסרט נוצר בהשראת ספר מחקר שהוכיח שלא הנאצים הם שביצעו את הטבח כפי שנוח היה לחשוב.

הפולנים אהבו יותר, אבל רק קצת יותר, את "אידה" מ־2013 שהביא להם את האוסקר. אבל גם הסרט הבדיוני הזה (בבימויו של פולני המתגורר ויוצר בבריטניה), על נזירה צעירה שמתוודעת לשורשיה היהודיים ומגלה שמשפחתה נרצחה על ידי איכר פולני, עורר מחאה על כך שלא הציג פולנים שעזרו ליהודים. יש להניח ששני הסרטים לא היו נעשים בפולין של היום ואולי אף תרמו לניסוח "חוק השואה", שאוסר הטלת אחריות על פולין. לדברי בן חביב "אידה" הוא דווקא "סרט נוצרי, על אשמה וכפרה. הגיבורה שגילתה את יהדותה היא כמו מריונטה, ואילו הדודה היהודייה היא שופטת אלכוהוליסטית שגוזרת גזרי דין קשים. בסופו של דבר לא מאוד ברור מי הקורבן כאן".

"אחרי הקציר" ו"אידה" משתייכים לסוג ספציפי של סרטי שואה שהתעצבו בשנים האחרונות – סרטי זיכרון וחקירה. מצטרפים אליהם "מבוך השקרים" (2014) ו"האמת של פריץ באואר" (2015), הפקות גרמניות העוסקות בחקירות רשמיות של פושעים נאצים, וחושפות בזהירות מה שהודחק במשך שנים – נאצים רבים השתלבו היטב בממסד ובממשל בשנים שאחרי המלחמה. "נושא הזיכרון בולט יותר בקולנוע התיעודי אבל הוא עולה גם בסרטים עלילתיים", אומרת בן חביב. "סרטים שעוסקים באיך זכרו ומה זכרו ומי ידע מתי. הסרטים האלה, בהם 'הכחשה' מ־2016 (על מאבקה של ההיסטוריונית היהודייה דבורה ליפשטדט במכחיש השואה דיוויד אירווינג), בעצם מדברים יותר על איך נוח לאנשים להסתכל על הסיפור היום מאשר על איך התמודדו איתו אז".

נראה שהסרטים המרשימים והקשים ביותר לצפייה, שמיקמו את ההתרחשות בתוככי מחנה השמדה ועקבו מקרוב אחר שגרת ההישרדות ללא כחל וסרק (בניגוד לריכוך שהציע "החיים היפים" למשל), הופקו בהונגריה – "ללא גורל" מ־2005 ו"הבן של שאול" זוכה האוסקר מ־2015. "האחרון הוא נקודת מפנה קולנועית מבחינת שאלות של ייצוג", אומרת בן חביב. "זה מעין משחק וידיאו קולנועי, והגיבור – זונדרקומנדו יהודי באושוויץ – הוא כמו אווטאר. את רואה רק מה שנמצא בשדה הראייה שלו ואין ריבוי נקודות מבט. הוא דורש ידע מוקדם ומספק חוויה יותר מאשר מספר את סיפור אושוויץ".

בשביל סיפורי גבורה תמיד אפשר לסמוך על האמריקאים. "התנגדות" מ־2008 למשל גולל את סיפורם האמיתי של פרטיזנים שהקימו מושבת יהודים ביער. אמנם גם זה בעיקרו סיפור הישרדות ולא סרט אקשן על פיצוץ מסילות או פנטזיית נקמה נוסח "ממזרים חסרי כבוד" – אבל עם ג'יימס בונד (דניאל קרייג) על הפוסטר.

← "הבלתי נראים", מחמישי (12.4) בקולנוע