למה הוליווד מתעקשת להרוס סרטים זרים?

ג'וליאן מור יודעת שבהוליווד אין יותר מדי תפקידים טובים לנשים מעל גיל 50, ולכן כשראתה את הסרט הצ'ילאני "גלוריה" (2013), על אישה בגילה שמחפשת אהבה, היא מיד חשבה על רימייק בשביל עצמה. אבל היא גם ידעה שרוב הרימייקים האמריקאים אינם משתווים למקור, ולכן רצתה שאת הסרט יביים הבמאי המקורי, סבסטיאן ליילו, שבינתיים הספיק ליצור את "אישה פנטסטית" זוכה האוסקר. מור השיגה את מבוקשה, ובאופן יוצא דופן, "גלוריה בל" שעולה השבוע למסכים זכה באמריקה לביקורות נאות לא פחות מסרט המקורי.

ליילו, שטוען שלא היה עושה זאת עם אף שחקנית אחרת, אינו הבמאי הראשון שנרתם לביים את הרימייק האמריקאי של סרט שיצר קודם לכן בארץ אחרת, אם כי התופעה בהחלט לא נפוצה. ההנחה היא שאם כבר רימייק דובר הוליוודית, לבמאי המקורי יש יותר סיכויים לקלוע למטרה. אבל ההנחה הזאת לא תמיד מוכיחה את עצמה, ותמיד עולה השאלה: מה הטעם לעשות שוב משהו שכבר עשית?

"משחקי שעשוע" (1997 ו־2007)

התקציר – שני צעירים פסיכוטיים מתעללים במשפחה שנופשת בבית ליד האגם – נשמע כמו מותחן אימה אמריקאי. אכן, מיכאל הנקה רצה לצלם את הסרט באמריקה, אבל ב־1997 הוא עדיין לא היה מוכר דיו, ולכן נאלץ לביים את הסרט בארצו – אוסטריה. הסרט האכזרי הזה זכה במוניטין מסוים, וב־2007 כשקיבל הצעה ממפיק אמריקאי לעשות רימייק הוא קפץ עליה, בתנאי שנעמי ווטס תלוהק לתפקיד האם.

שלא כמקובל, הנקה החליט לא להנגיש את הסרט מחדש לקהל האמריקאי, אלא שחזר את הסרט המקורי אחד לאחד (כמעט). בריאיון ל"סינמה בלנד" הוא הסביר: "כדי להחליט לעשות רימייק זהה למקור אתה חייב להיות מזוכיסט במידה, כי זה אתגר הרבה יותר גדול… אילו זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי את הסרט, בהתחשב בכך שאני בוגר יותר, הייתי משנה כמה קאטים, אבל משום שהחלטתי לעשות הכל אותו דבר, לא הייתה אופציה כזו… אם אתה הולך על עיקרון אתה חייב לדבוק בו".

התוצאה היא סרט מלחיץ וסדיסטי לא פחות מהמקור (או מעין גרסה מדובבת שלו), אך ההצדקה היחידה לקיומו – פנייה לקהל האמריקאי – לא צלחה. כסרט אימה אמנותי ומתחכם שאינו מספק את הריגושים הרגילים, רוב הצופים הפוטנציאליים כבר ראו אותו בסבב הראשון, מה שייתר את הפרויקט. הנקה, כידוע, התגבר על האכזבה, וזכה להצלחה (גם אמריקאית) עם "סרט לבן" ו"אהבה".

"ההיעלמות" (1988 ו־1993)

המקרה של "ההיעלמות" ידוע במיוחד לשמצה, כהוכחה לכך ששכירת שירותיו של הבמאי המקורי לא מבטיחה את אותה איכות. מותחן האימה ההולנדי של ג'ורג' סלויזר מספר על בחור שבמשך שנים מחפש אחר בת זוגו שנעלמה בתחנת דלק. החוטף הפסיכופט מוצא עניין באובססיה שלו, יוצר איתו קשר ומציע לו חוזה שטני שמוביל לסיום עוצר נשימה במלוא מובן המלה. ב־1988 הסרט המצמרר הזה זכה להצלחה מסוימת בארצות הברית, ואולפני פוקס המאה ה־20 הציעו לסלויזר הצעה שהוא לא יכול היה לסרב לה – רימייק עם ג'ף ברידג'ס בתפקיד החוטף (וגם סנדרה בולוק הצעירה, שנה לפני "ספיד"). רק מה, הסוף המקורי לא הותיר מקום לתקווה, ובהוליווד אוהבים סופים טובים. סלויזר חתם על חוזה שטני משל עצמו, ולא הבין שהשינוי הקטן בסוף יהרוס את הסרט כולו. המבקרים כעסו, הסרט נכשל כישלון חרוץ, והקריירה ההוליוודית של סלויזר הייתה קצרה מאוד. באותה שנה הוא צילם גם סרט עם ריבר פניקס אבל הכוכב הצעיר מת באמצע הצילומים. "דם אפל" הושלם באופן חלקי רק ב־2012, שנתיים לפני מות הבמאי.

"בסדר ההיעלמות" (2014) ו"מרדף קר" (2019)

נהג של מפלסת שלג, איש רגוע ושתקן, יוצא לנקום באנשים שאחראים לרצח בנו, ומחולל מלחמה בין שתי קבוצות גנגסטרים. "בסדר ההיעלמות" הנורבגי עם סטלן סקרסגראד (וברונו גנץ כמאפיונר סרבי), הוא קודר, ברוטלי ומלא בהומור שחור. כשהסרט אהוב המבקרים תורגם לאמריקאית נדמה היה שהליהוק המתבקש הוא האבא הקשוח מסרטי "חטופה". כדי לשמור על החזות הקפואה שתרמה לאווירה של הסרט המקורי, העלילה הועברה לקולורדו (אף שהסרט צולם בקנדה), והגנגסטרים הסרבים, שהקסנופוביה כלפיהם תרמה לסרט ממד חברתי עדכני, הומרו בגנגסטרים אינדיאנים שמתמודדים עם וריאציה אחרת של גזענות.

הבמאי הנס פטר מולאנד שמר על סגנון דומה, ורק הגביר קצת את הווליום של ההומור השחור. התוצאה מוצלחת בהחלט, והסרט האמריקאי אכן הכניס יותר כסף, אבל משום שגם התקציב היה גדול יותר לא מדובר בהצלחה קופתית. נראה שאנשים שקונים כרטיסים לסרטי אקשן שבהם ליאם ניסן מציל את בתו ואת אשתו, לא רצו לראותו כנוקם קר מזג. אולי גם העובדה שניסן הואשם בגזענות בגלל משהו שאמר במהלך ראיון לקידום הסרט לא עזרה.

"סטארבק – תורם סדרתי" (2011) ו"הטעות הגדולה" (2013)

הקומדיה הקנדית הקלושה מספרת על לוזר שמרוויח קצת כסף מתרומת זרע, ושנים אחרי כן מגלה שהוא הוליד 533 ילדים, וש־142 מהם הגישו תביעה נגד מרפאת הפוריות בדרישה שתגלה להם את זהותו. הסרט דובר הצרפתית זכה לרימייק צרפתי כושל ולרימייק הודי (עם שירים) שזכה להצלחה כבירה. קן סקוט, שגם כתב את התסריט, ראה כי טוב, ולקח על עצמו לביים את הגרסה ההוליוודית עם וינס ווהן וכריס פראט (עדיין שמנמן שנה לפני "שומרי הגלקסיה").
משום שמלכתחילה מדובר בקומדיה קלילה טבולה בקיטש – שילוב שאנחנו נוטים לזהות עם הוליווד – הרימייק דומה מאוד למקור. הסמיכות בין שני הסרטים מסגירה שבין לבין סקוט לא עשה שום דבר אחר, ושהסיבה היחידה להחלטה שלו לביים את אותו סרט פעמיים היא ההזדמנות לעבוד עם סטארים הוליוודיים ולחדור לשוק האמריקאי. סקוט אכן המשיך לעבוד עם ווהן בסרטו הבא "עסק לא גמור".

"האיש שידע יותר מדי" (1934 ו־1956)

אלפרד היצ'קוק לא היה מרוצה מהמותחן שלו על משפחה אנגלית שיוצאת לחופשה בשווייץ ומסתבכת בעלילת ריגול. בריאיון לטריפו הוא סיפר ש"זאת הייתה עבודה של חובבן מוכשר". לכן אחרי שהיגר להוליווד וביים שם כמה מסרטיו היותר מהוללים, הוא החליט לביים שוב את אותו סיפור. כדי לייצר משהו באמת שונה הוא אסר על התסריטאי לצפות בסרט הראשון, ובמקום זאת פרש בפניו את הבסיס העלילתי והדגיש סצנות שרצה לדמיין מחדש. דווקא את סצנת הקונצרט המפורסמת באלברט הול הוא צילם וערך כמעט אותו דבר. ג'יימס סטיוארט ודוריס דיי גילמו את בני הזוג המאוד אמריקאים (שבמקום שווייץ שצולמה באולפן הם נוסעים לאתרים אקזוטיים במרוקו האמיתית), ומשום שדיי נודעה בעיקר ככוכבת של קומדיות מוזיקליות, נכתב לה השיר זוכה האוסקר "קה סרה סרה", שמשתלב יפה בסצנה מותחת במיוחד. גם סטיוארט היה מיומן בקומדיות, והזרימה בין מתח להומור טובה יותר מאשר בסרט הראשון. בכל זאת, יש המעדיפים את המקור השחור לבן, בעיקר משום שהוא קצר ב־45 דקות.