הקפיטליזם האמריקאי הולך ומקצין – והוליווד מאמצת אותו בחום

בדקות הפתיחה של "מכונת הכסף", המתארות את הרקע להתמוטטות הפיננסית הגלובלית של 2008 שנבעה ממשבר המשכנתאות, משולבים כמה איקונים תרבותיים המסמנים את מעבר הזמן מסוף שנות ה־70 ועד ההתרסקות. לצד האחים בלוז, רונלד רייגן וכריסטי ברינקלי נראה גם טום קרוז הצעיר זוקף אגודל ב"אהבה בשחקים" (1986). הטייס פיט "מווריק" מיטשל, אחד הדימויים היציגים של המצ'ואיזם הרהבתני של שנות ה־80, הוא התפקיד שהפך את קרוז לסופר סטאר. 30 שנה אחרי כן קרוז בן ה־55 חוזר לגלם טייס חסר דאגה ב"תוצרת אמריקה" שיוצא ביום חמישי (24.8) למסכים בארץ (חודש לפני יציאתו בארצות הברית) ומכריז על עצמו כמבוסס על סיפור אמיתי.

>> למתחם הסרטים והקולנוע של Time Out

בשנות ה־80 בארי סיל הבריח סמים וכלי נשק והלבין כספים עבור קרטל הסמים הקולומביאני של פבלו אסקובר, עד שנעצר ושיתף פעולה עם המינהל האמריקאי לאכיפת סמים, בניסיון להפליל את מעסיקיו. לפי הסרט בבימויו של דאג לימן, סיל שימש במקביל כסוכן של ה־CIA שניסה באמצעותו להפיל את הממשל הקומוניסטי בניקרגואה ובמדינות נוספות במרכז אמריקה, ולכן עזר לו לקיים את הפעילות המאוד לא חוקית שהכניסה לכיסיו סכומים אסטרונומיים. על רקע מסלול ההתרסקות של הכלכלה והאידיאולוגיה האמריקאיות, דמותו של בארי סיל (שנרצח בשנה שבה יצא "אהבה בשחקים") נראית היום כהתפתחות טבעית של מווריק.

הקישור של "תוצרת אמריקה" ל"מכונת הכסף" המוזכר למעלה הוא ממש לא רק פרט טריוויה. שני הסרטים, כמו גם "הזאב מוול סטריט" (לאונרדו דיקפריו דופק קופה על חשבון משקיעים פותים ונהנה מכל רגע) ו"כלבי מלחמה" (ג'ונה היל ומיילס טלר זוכים במכרז של הפנטגון לחמש את הצבא האמריקאי באפגניסטן), משתייכים למה שמסתמן כז'אנר חדש שאקרא לו כאן ביו־פארסה קפיטליסטית. ארבעת הסרטים (ובמידה מסוימת גם "רווח וכאב" של מייקל ביי) הם קומדיות מוטרפות מתובלות בסאטירה ובמצ'ואיזם אגרסיבי, המשחזרות את סיפוריהם האמיתיים (פחות או יותר) והלא ייאמנו של נוכלים שניצלו את השיטה הקפיטליסטית המעוותת כדי לעשות רווח מהיר.

ביו־פארסה קפיטליסטית. "הזאב מוול סטריט"

כל הסרטים האלה נותנים לגיבורים, שהתמכרו לחייהם חסרי המעצורים, לספר את סיפוריהם מנקודת מבטם הסובייקטיבית. כך הם מזמינים אותנו להזדהות עם המסניפים שחוגגים בחסות מערכת אדירה, מטומטמת ומושחתת עד היסוד, ובאמצעותם חושפים את עומק הריקבון שפשה באימפריה האמריקאית. למקבץ הירי הזה אפשר להוסיף גם את "וידויים של מוח מסוכן" מ־2002 של ג'ורג' קלוני (על פי תסריט של צ'רלי קאופמן) כדוגמה מוקדמת, בעבדו למסך את האוטוביוגרפיה המטורללת של צ'ק באריס, מפיק שעשועוני טלוויזיה בשנות ה־60 וה־70 שהואשם בדרדור התרבות האמריקאית לביוב, וטען ששימש במקביל כמתנקש מטעם ה־CIA שרצח 33 אנשים (מאוחר יותר הודה שהחלק הזה באוטוביוגרפיה הוא פרי דמיונו).

הסרטים המוזכרים כאן אמנם נוצרו זמן קצר לפני עלייתו של טראמפ לשלטון – צילומי "תוצרת אמריקה" החלו ב־2015 אך ההפקה התעכבה בשל התרסקות מטוס שגבתה את חייהם של שני חברי צוות – אך מבחינות רבות הם בני דמותו. טראמפ אמנם מתכוון לגופי החדשות הממוסדים כשהוא אומר "פייק ניוז", אבל התואר הזה נדמה מתאים במיוחד לסרטים האלה שמערבבים באופן חשוף וחצוף בין פרטי מציאות לבין מה שעובד טוב על המסך. ב"מכונת הכסף" הדמויות מדי פעם מביטות למצלמה ואומרות "אוקיי, אז החלק הזה לא לגמרי מדויק" או "ואם זה נדמה כמעט יותר מדי מושלם, תאמינו לי, זה קרה", וב"תוצרת אמריקה" סיל טוען ש"חלק מהחרא הזה באמת קרה".

"חלק מהחרא הזה באמת קרה". "תוצרת אמריקה"

הנרטיב המפורר, העריכה הפרועה והצילום השיכור של הסרטים – המשלבים טכניקות שנשאלו מהקולנוע התיעודי, מווידיאו קליפים ומפרסומות – מייצרים דימוי של התרסקות כללית ומנוגדים מעצם הווייתם למסר מובנה וברור. לכן צופים שונים קולטים מהם מסרים שונים, בהתאם לתפיסת העולם שהביאו איתם לאולם. כשג'ורדן בלפורט וחבר מרעיו ב"הזאב מוול סטריט" נהנים להשתכשך במפלי הכסף, הסקס והסמים וזורקים גמדים באוויר בשביל הכיף; או כשבארי סיל ב"תוצרת אמריקה" מתאר את הקושי לאחסן את כמויות הכסף האדירות שנשפכו מכל חרך – החדווה האורגזמית שלהם משתלטת על הסרט. הבמאים אמנם מציעים לנו להביט בבכחנליה הזאת כדימוי של עיוות מוסרי עמוק ושל קץ האימפריה, אבל לא מעט צופים מסרבים להבחין בפריזמה האירונית ומשתוקקים להצטרף לחגיגה שעל המסך. יש להניח שאלה אותם אנשים שהצביעו בשביל טראמפ, המיליארדר שעושה צחוק מנכים ורואה בנשיאות רק עוד הזדמנות להגדיל את הונו.