10 הנשיאים האמריקאים הגדולים בטלוויזיה ובקולנוע בכל הזמנים

לכבוד עליית העונה החדשה של "בית הקלפים" דירגנו את הנשיאים הגדולים ביותר שנראו על המסך - ואלוהים יודע שאמריקה אוהבת את הנשיאים שלה גדולים ומוגזמים

29 במאי 2017

10. סלינה מאייר

(ג'וליה לואי דרייפוס, Veep, 2015-2016)

כמו במציאות, גם בקולנוע נשים נדחקו לרוב מהחדר הסגלגל, ובודדות הן אלה שהצליחו לשאת בהצלחה את תואר הנשיאה על המסך הגדול או הקטן. ג'וליה לואי דרייפוס הצליחה לעשות את זה בגדול, ושברה יותר מתקרת זכוכית אחת – בסופו של דבר, היא גם הייתה היחידה מפליטי סיינפלד שהצליחה ביום שאחרי, בזכות הסדרה הזו. בכל הנוגע לדימוי הנשיאה, מאייר לא עשתה שירות טוב. היא נכנסה לתפקיד מבלי להיבחר בגלל פרישתו של הנשיא יוז והצליחה לשרוד בו רק שמונה חודשים, לפני שהפסידה בבחירות. חלק ניכר מהכישלון שלה אפשר לתלות בצוות הלא-מתפקד שלה, שהשחקנים שמגלמים אותו, יחד עם דרייפוס עצמה, הפכו את הסדרה לאחת הקומדיות הכי טובות שנראו בטלוויזיה בעשור האחרון, ועזרו לה לזכות בחמישה פרסי אמי.

9. מרקין מאפלי

(פיטר סלרס, "דוקטור סטריינג'לאב, או: איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הפצצה", 1964)

בסרט המופת של סטנלי קובריק, שיצא בשיאה של המלחמה הקרה ונועד להגחיך את אסטרטגיות מאזן האימה ודוקטרינת ההשמדה ההדדית של ארצות הברית וברית המועצות, מככב פיטר סלרס בשלושה תפקידים שונים – גנרל אמריקאי לוקה בנפשו שמחליט ליזום מלחמה גרעינית; ד"ר סטריינג'לאב, מדען נאצי בעברו; וגם מרקין מפלי, נשיא אמריקאי חלש שמראה עד כמה האנשים הם חסרי משמעות בעידן שבו הנהלים השתלטו על העולם. לא משנה מה מאפלי מנסה לעשות – הפצצות של שתי המעצמות דוהרות האחת לעבר השנייה, כשגם הוא וגם מקבילו הסובייטי נותרים חסרי אונים. על שלושת התפקידים הללו ביחד זכה סלרס באוסקר המוצדק אי פעם, והוא היה ראוי אף לשלושה נפרדים על אותו הסרט.

8. ג'יימס דייל

(ג'ק ניקולסון, "הפלישה ממאדים", 1996)

בשנות התשעים הוליווד התאהבה בהפקות אסונות ומדע בדיוני עתירות תקציב, עם פצצות אטום ומתקפות חייזרים שאיכשהו תמיד התמקדו דווקא בארצות הברית, מכל העולם. זה הפך את הנשיאים האמריקאים לדמות מרכזית בכל אחד מהסרטים הללו, חלקם גם כאלה שמוזכרים כאן בהמשך. זו הסיבה שכשטים ברטון הוציא לפועל את "הפלישה ממאדים", הסרט שנועד לצחוק על כל ההפקות הגרנדיוזיות הללו, לנשיא דייל היה תפקיד מרכזי. כשצי חלליות ממאדים מגיע לכדור הארץ, האמריקאים מנסים תחילה להתיידד עמם, ומשהם לא מצליחים, נאלץ דייל להתמודד עם האיום הגדול ביותר שידעה האנושות, לרבות נסיונות התנקשות בו עצמו. בסצינת השיא של הסרט, כשהחייזרים מגיעים לחסל אותו, דייל פותח בנאום הכי אמריקאי ושמאלצי שיש, כולל השורה המפורסמת “Why can’t we all just get along?”, בניסיון להציל את חייו. פחות עבד.

7. מייז גיליאם

(כריס רוק, "ראש המדינה", 2003)

הרבה לפני שקנייה ווסט הבטיח שהוא יעיף בשבילנו את דונלד טראמפ מהבית הלבן, כריס רוק כבר ניסה להביא את הבלינג לבית הלבן, בקומדיה שניסתה להפוך אדם שחור לאיש החזק בעולם, בתקופה שבה זה עדיין עבר רק בתור דאחקה. רוק כתב, ביים, הפיק וגם שיחק את הנשיא מייז גיליאם. גיליאם הוא תושב של אחת השכונות הגרועות של וושינגטון די.סי, שאחרי שמאבד את עבודתו ואת חברתו מקבל הצעה להיות מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, מפני שהמועמדים המקוריים נהרגו בתאונת מטוס. הדמוקרטים בחרו לתפקיד את מי שידעו שיפסיד בכל מקרה בבחירות, אבל ישפר את התדמית שלהם בעיני המיעוטים. שורת אירועים חריגים גורמים לכך שגיליאם מנצח איכשהו בבחירות, לא לפני שהוא מצליח להביך את הממסד הוושינגטוני הוותיק ולחשוף את ערוותו וגזענותו.

6. ג'יימס סויר

(ג'יימי פוקס, "וושינגטון על הכוונת", 2013)

בראש קטגוריית סרטי הטראש בבית הלבן, שצברו תאוצה בעשור האחרון, נמצא הסרט בכיכובו של ג'יימי פוקס, שמספר את סיפורו של הנשיא שנקלע למתקפת טרור, כשהיחיד שנמצא שם כדי לשמור עליו באמת הוא מאבטח שבכלל לא קיבל את העבודה (צ'אנינג טייטום). כל זה קורה בזמן שסויר מנסה בכלל לאשרר הסכם שלום עולמי, שיביא להסגת כל החיילים האמריקניים מהמזרח התיכון – ושאותו בדיוק מנסים הטרוריסטים לסכל. במהלך המשבר מתברר שסויר יודע לדבר רוסית, יכול לטפס על פיר מעליות ולירות רקטות. אה, ובסוף הוא גם מנצח.

5. רוברט פאולר

ג'יימס קרומוול, "כל הפחדים כולם", 2002)

בסרט המבוסס על ספרו של טום קלנסי, בעידן שאחרי המלחמה הקרה, נאלץ הנשיא פאולר להתמודד עם מנהיג חדש ובלתי צפוי ברוסיה, פצצה גרעינית שמסתובבת איפשהו במזרח התיכון, וארגון ניאו-נאצי בינלאומי ורב עוצמה שלא לגמרי ברור מה הוא רוצה. פאולר נוהג בנחישות, לא מתבייש לבקש עזרה מיועצים זוטרים כמו בן אפלק, ומצליח לשרוד את המשבר החמור ביותר שידעה ארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה, ולהציל את המדינה שלו, ואולי את העולם כולו. לא במקרה השחקן ששיחק אותו לוהק גם לתפקיד של נשיא לשעבר ב"בית הלבן", שעוד תוזכר כאן בהמשך.

4. אנדרו שפרד

(מייקל דאגלס, "הנשיא מאוהב", 1995)

בזמן שהנשיא קלינטון התמודד במציאות עם משבר נשיאותי סביב פרשיות המין שלו, כבש את האולמות הנשיא שפרד (פרי כתיבתו של ארון סורקין), אלמן שמתחיל רומן עם לוביסטית ירוקה. זה כמובן מתדלק את היריב הרפובליקני שלו, שטוען שההתנהלות של שפרד פוגעת ב"ערכים אמריקאיים", אבל שפרד לא מתבלבל, לא נכנע, מצליח להעביר את החוקים החשובים שעומדים לפתחו בתחום פיקוח הנשק וזיהום האוויר, לא מאבד את הבחורה וגם שולח מסר לאומה האמריקאית ולשמרנים הצבועים בנאום חד ומדויק, עמוס פאתוס כמו שסורקין כל כך אוהב. שנה אחר כך, הנשיא קלינטון ילך על טיקט דומה וינצח גם במציאות.

3. ג'יימס מרשל

(הריסון פורד, "אייר פורס וואן", 1997)

באחד מסרטי האקשן הכי מצליחים של שנות התשעים, הריסון פורד משחק נשיא שמטוסו נחטף על ידי טרוריסטים קזחיים. כשהוא משתמש בנסיונו הצבאי, מרשל מצליח לחסל את הטרוריסטים בעצמו, להציל את המשפחה ואת היום, ואפילו להעיף מהמטוס את מנהיג החוטפים (גארי אולדמן). 180 מעלות מהבנאדם שיושב עכשיו בבית הלבן, ולא מסוגל אפילו למנוע מעצמו ציוץ גרוע.

2. תומאס ג'י. וויטמור

(ביל פולמן, "היום השלישי", 1996)

"היום השלישי" של רולנד אמריך הוא ככל הנראה הנציג הבולט והמופרך ביותר של ז'אנר הפקות הענק הגרנדיוזיות שלו לעג "הפלישה ממאדים". הנשיא וויטמור נאלץ להתמודד עם פלישה בהיקף אדיר של חייזרים דווקא לקראת יום העצמאות האמריקאי. תחילה הוא מתמקד בהרגעת הציבור (בהצלחה אחי!), ובהמשך גם בניהול מתקפת ענק גרעינית נגד החלליות העצומות (בהצלחה אחי!). הנאומים החדים של וויטמור לציבור האמריקאי, המנהיגות שלו בזמן המשבר הגדול בתולדות האנושות וכמובן התוצאה הסופית – כל אלה הופכים את וויטמור לאחד הנשיאים הגדולים שידעה הוליווד.

1. ג'וזייה (ג'ד) ברטלט

(מרטין שין, "הבית הלבן", 1999-2006)

שלוש שנים אחרי הנשיא שפרד, לקח סורקין את "הנשיא מאוהב" לשלב הבא, וכתב את מפעל חייו – סיפור שמונה שנות הנשיאות של ג'ד ברטלט, נשיא ליברלי מאוד, חכם מאוד, מוסרי להחריד ועם דרייב מטורף. סורקין כתב למרטין שין דמות של נשיא אוטופי, כזה שהוליווד חלמה עליו (ועל כך יעידו לא פחות מ-26 פרסי אמי ו-95 מועמדויות), במיוחד נוכח העובדה שרוב שנות שידורה של הסדרה, הנשיא במציאות היה ג'ורג' בוש העילג והעלוב – הדבר הכי רחוק מהנשיא הדמיוני. בשמונה שנות כהונתו ברטלט הצליח למנות את האישה הראשונה אי פעם לנשיאות בית המשפט העליון, את השופט ההיספני הראשון, יצר מיליוני מקומות עבודה, צמצם את זיהום האוויר ואפילו הביא לשלום בין הישראלים לפלסטינים – כל זה בזמן שהוא סובל מטרשת נפוצה (שאותה הסתיר מהציבור, וכמעט שילם על כך במשרתו). מעל כל אלה, ברטלט היה בעיקר נואם בחסד עליון, והדבר שהוא הכי אהב, יותר מהכל, זה לסתום לשמרנים את הפה, ממש כמו בקטע הזה.

איך פרנק אנדרווד לא נכנס, אתם שואלים את עצמכם? ובכן, הוא פשוט לא נשיא טוב.

[interaction id="592bf953be3db6a6300ae328"]