הקרנת חצות: מדוע הוייב של חיי הלילה לא עובר מסך?

הטריילר של "אנחנו החברים שלכם" – הסרט החדש שבו זאק אפרון מגלם די.ג'יי מצליח – טוען שכל מה שצריך הוא להגביר את ה־BPM ל־128. מסנכרנים "את הקצב של המוזיקה עם פעימות הלב של הקהל" ונופלים לתוך ערימת מזומנים. אבל ההתרסקות הצורמת של הסרט אינה הפעם הראשונה שסרטי קלאבים מביאים לקולנוע תצוגת תכלית שחוקה ולא רלוונטית. הטריילר של "אנחנו החברים שלכם" מבטיח "קשיים, חברויות ואהבה". בחיי לילה בטח יש את כל אלה ובשפע, אז מה בכל זאת השתבש פעם אחר פעם?

"פרויקט X", ארה"ב, 2012

עם: רוני פיאלקוב, עיתונאי, עורך מוזיקלי ודי.ג'יי

ארבעה חברים מנצלים את הבית הריק של ההורים כדי לחוות בפעם הראשונה מסיבת כיתה אמיתית. תשכחו מפונץ' וקצת אלכוהול, מגרין דיי ומשיחות על בתולין, ותעברו לאקסטות ובובות מין מתנפחות. ככה נראית המסיבה של המגה גיקים האמריקאים, הנרדפים והמודעים לעצמם, שרק רוצים להירשם בהיסטוריה כמארגני "מסיבת התיכון האגדית בכל הזמנים", או לכל הפחות להשיג זיון.

פיאלקוב: "למי היו מסיבות תיכון כאלו? את יכולה לדמיין אלף תיכוניסטים בדירה בקומה השלישית של בניין בראשון לציון? בפתח תקווה? אפילו ברמת אביב? אין לנו אמצעים. ניגנתי פעם אחת בקיבוץ הרדוף, במסיבת בריכה חצי אולימפית, וכולם נראו כמו ילדים יפים עם שאיפות גבוהות להתפוצץ. בפועל הם היו כל כך טובים, שזה היה הכי רחוק מלאבד את הראש שנייה לפני שהחיים קופצים עליך".

מה בנוגע לחוויית קלאבינג לא מהתיכון שיוצאות מכלל שליטה? אתה בכלל מכיר משהו כזה?

"זה קצת מאכזב, אבל אולי אחת. נסענו שעתיים במדבר בלוס אנג'לס למסיבה של אינפקטד משרום. חיכינו בחוץ והמסיבה נסגרה עלינו כי פאקינג ירו במישהו. קשה להאמין שדברים כאלו קורים. בתל אביב זכורות לי מסיבות הרחוב של פלורנטין. היה הרבה מאוד קקי, היו מכוניות מכוסחות והייתה עירייה שמאבדת את זה. קשה להגיד שבאמת יודעים להתפרק כאן בקיצוניות. לעזאזל, למועדון הכי גדול והכי נחשב אתה נכנס אחרי שקיבלת מניפסט של חוקים".

זאת מסקנה מבאסת.

"כנראה שאנחנו מתחסדים. שאין חטאים בעיר החטאים. גם הסמים מוגבלים לשירותים בלבד. יכול להיות שצריך לפתוח מועדון שחלקו העיקרי הוא שירותים – ושם אני אתקלט. החוקים הנוקשים כמו אלו של הבלוק, שאסור לסמס ברחבה או לזרוק מסטיק לרצפה, הם ייצוג הפוך ממתירנות, מתרבות מועדונים גבוהה. זה חשוב להימנע מסלולרי, אבל להפוך את זה לחוק זה קשוח".

"אקסטזי", אנגליה, 1999

עם: ירין לידור, מפיק מוזיקלי ודי.ג'יי, ממקימי הכולי עלמא

השנה היא 1999, העבדות היא מודרנית ('תשע עד חמש'), והגאולה מגיעה אך ורק בסופי שבוע. חמישה חברים בריטים שנקלעו לתקופה מתפוצצים במועדונים עם אקסטות והרבה מאוד סקס, אבל במקביל סובלים מפרנויות, חרדות, אימפוטנציה ודאונים של לוזרים. זה מוכר מדי. יכול להיות שאנחנו עדיין באותו המקום?

לידור: "באנגליה של שנות ה־90 היו דופקים אקסטות במסיבות האוס וטכנו כאילו אין מחר. עדיין יש לי מגזינים של 'Mixmag' עם ביקורות על 'האקסטזי של החודש'. אין מצב שבישראל של היום יכתבו המלצה על האמדי הכי טהור. הרבה השתנה, אנשים כבר לא לובשים מעילים זוהרים בחושך, אבל יש דברים שנשארו איתנו 15 שנים אחרי: הנכונות להתפוצץ עד הסוף, הרצון להמשיך למסיבה הבאה, הנדיבות של הקהל, השנאה ההדדית לרשויות החוק ולכל מי שבא לסגור לך את המסיבה. באשר לסמים, סביר להניח שאם בן אדם נוגע בחומרים פסיכואקטייבים ברמה שבועית, במוקדם או במאוחר הוא ירגיש את זה בכל מיני דרכים, המוכרות שבהן – דיכאון וחרדה. מילת המפתח: פרופורציה".

הלילה נמצא בשיאו ומגיע אולי הרגע החשוב בסרט, כשג'יפ, מגיבורי הסרט, אומר: ״הפנטזיה היא חלק מהמציאות. אנחנו חושבים בבהירות אבל גם לא חושבים בכלל. הכימיקלים חודרים אלינו. האם זהו נזק מוחי? אנחנו לא מאוימים. אנחנו בעננים עכשיו. כל כך הרבה רעיונות, כל כך מעט זיכרונות. אנחנו מאמצים רגשות עוצמתיים של אהבה. נוח לנו עם כולם. אנחנו חלק מתנועה. רגע, על מה לעזאזל דיברתי?״.

​"זה מדויק, הסטייט אוף מינד של הדלוק הקלאסי. כשאתה בפנים אתה מרגיש שלכולם יש אותה מטרה – לרקוד עד סוף העולם (או לפחות עד שייגמר הכוח). כולם אוהבים את כולם. לא הייתי קורא לסצנה הזאת 'תנועה' כי בסופו של דבר, כשקמים בבוקר מבינים שכל התחושות היו של הרגע בלבד, שום דבר לא נשאר לנצח, וזה הדיכאון של היום של אחרי".

אתה זוכר מסיבה שיצאה משליטה בגלל יותר מדי אנשים שרצו "טו גט אבסולוטלי קראשד" כמו שאמרה נינה?

"בערב הפתיחה של אחד המועדונים בעיר (שכבר לא פועל יותר), מישהו מהמארגנים הסתובב ברחבה וחילק לאנשים צ'ייסרים מבקבוק מסתורי. שעה וקצת אחרי התגלה שמדובר באקסטזי. 80 אחוז מהקהל היה מפוצץ עד התקרה".

"ברלין על הקו", גרמניה, 2008

עם: נרקיס טפלר, די.ג'יי, מפיקה, רזידנטית של הברקפסט קלאב

אחרי שלקח מנת יתר של סמים, הקריירה והחיים האישיים של מרטין (די.ג'יי מצליח ולא יציב נפשית) מתרסקים. הוא מתאשפז במוסד פסיכיאטרי, אבל ממשיך לחיות את סצנת הקלאברים בעוצמות גבוהות: שורות של תרופות בלי מרשם, התמוטטויות עצבים, בריחות ובגידות בשירותים.

"החוויה של מרטין מהימנה. לצאת ממסיבה בבוקר ולהיגמר מסמים – אלו דברים שקורים. יש היום מסיבות שנמשכות לאורך יממה ויש תחושה חזקה של 'נבר אנדינג פארטי'. זה נכון שאיבוד השליטה הוא קצת פחות קיצוני כאן, ובדרך כלל גם נגמר בישיבה על קיא או בריב עם חברים על איזה בורקס תאכלו, אבל זה רק כי אין אופציה לפרוק כל עול. בברלין השחרור הוא אינסופי מפני שהחיים שם מאפשרים את זה, יש אופציה לבלות בלי לעבוד קשה כל כך. הדארק סייד של ברלין הוא שאפשר ללכת לאיבוד, בתל אביב את לא באמת יכולה לצאת מפוקוס. את לא יכולה לחיות בעיר הזאת ורק לבלות, את חייבת לעבוד קשה. יש בזה משהו חיובי, כוח מניע, וזה גורם לדברים כל הזמן לקרות".

שלוש דלתות נטרקות בפרצוף שלו כשהוא מגיע לשפל, הופך לנרקומן גמור וחסר סיכוי. את שלוש הדלתות טורקות הנשים בחייו: בת הזוג שלו, המאהבת שלה והרופאה במוסד הפסיכיאטרי.

"אני אוהבת שהסרט הוא מאוד פרו נשים. הוא גם מתחבר לגלגול הקטן שעברה הסצנה בשנים האחרונות. דברים שבעבר היה קל להדחיק, היום קל יותר להתעמת איתם. במועדונים אפשר למצוא סטיקרים נגד הטרדות מיניות, יש ניסיון אמיתי להתמודד עם נושאים שגם ב־2008 הוגבלו לשוליים. ולא רק במובן הזה, התחום כולו נמצא בצמיחה וכבר אפשר לומר שיש בו עתיד".

לקראת הסוף מרטין בוחר להתנקות וזורק את החומר שלו. פתאום יוצאת לו מוזיקה טובה והחיים מסתדרים.

"אני מניחה שלא הייתה דרך לסיים את הסרט בלי מסר חזק אנטי סמים, אבל בעיניי זה בלתי אפשרי לנתק את הבליינות מסמים, ואם כבר להיות אנטי למשהו – אז לוודקה רדבול".