"הריבוע" מנסה להביך את הצופים בנוגע להכל. אבל למה עם קופים?

הבמאי השבדי רובן אוסטלונד רוצה לעורר בצופי "הריבוע" אי נוחות לגבי גבריות חדשה, אמנות מודרנית ועולם התקשורת – ויש לו דרך מאד ספציפית לעשות את זה. ריאיון

מתוך "הריבוע"
מתוך "הריבוע"

"הריבוע" של רובן אוסטלונד מלא בקופים. בביתה של אליזבת מוס גר קוף שמאפר אותה, ובאולם חגיגי מסתובב אדם דמוי קוף שמטיל אימה על הסועדים. כשהבמאי השבדי, שסרטו זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן ומועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, נשאל על כך, הוא נשמע כמו מבקר הקולנוע של עצמו. "קופים תמיד שימשו כמטפורה לאדם, מעין מראה שמזכירה לנו שגם אנחנו חיות. אחרי מאות אלפי שנים של אבולוציה, נשארנו קדמוניים לגמרי. בכל הסרטים שלי שני ההיבטים האלה של האנושות מתנגשים: החלק הכי שאפתני ותרבותי באדם, אל מול האינסטינקטים הפחות מורכבים שלו. תמיד אהבתי לראות אנשים מצטופפים ליד כלוב הקופים בגן החיות וצוחקים על השטויות שהם עושים, כי זו למעשה השתקפות שלנו".

המחווה ל"כוכב הקופים" תהיה ככל הנראה הסצנה הכי זכורה מהסרט. איך חשבת על זה?

"זה התחיל כשחיפשתי ביוטיוב 'אדם מחקה קוף' ומצאתי קליפ של טרי נוטארי שהיה מעין סרטון קידום ל'כוכב הקופים', ובו הוא גרר את הזרועות שלו על הרצפה בחיקוי של קוף. יצרתי איתו קשר, סיפרתי לו על מה הסרט, והוא אמר שהוא ישמח להשתתף בו. אז המצאנו סיפור על איש קוף שנכנס לארוחת גאלה חגיגית. עשינו חזרות במשך ארבעה ימים: חישבנו את המרחבים, את המרחקים ואת הרהיטים. יחד עיצבנו את הדרך שבה, בהדרגה, אתקיף את האורחים".

הבמאי רובן אוסטלונד בפסטיבל קאן, 2016 (צילום: gettyimages)
הבמאי רובן אוסטלונד בפסטיבל קאן, 2016 (צילום: gettyimages)

עוד כתבות מעניינות:
גל גדות תגיש פרס בטקס האוסקר
השחקן הוותיק שכולכם מכירים, אבל לא תזהו ברחוב
הפרויקט המשוגע של יוצרי "משחקי הכס"

זו סצנה ארוכה ומתוחה ובמהלכה הקהל מרגיש כאילו פגעו בו. זו הייתה הכוונה?

"כן. אהבתי את זה שהגברים בסצנה הזאת לובשים חליפות טוקסידו. בפסטיבל קאן נראה לי נורא מצחיק שאנשים בטוקסידו מוחאים כפיים לאיש־קוף שמתקיף גברים אחרים בטוקסידו. רצינו שטרי יופיע על השטיח האדום עם הפרוטזות של ידי הקוף שהוא מחזיק בסרט, אבל המזוודות הלכו לאיבוד".

סרטך הקודם, "כוח עליון", היה במידה רבה סרט על גבריות בחברה המודרנית. האם זה רעיון שאתה עוסק בו גם ב"הריבוע"?

"רציתי שהגיבור יהיה גבר שנתון ללחצים רבים, ששואף להתאים את עצמו לתפקיד של גבר מודרני, כפי שכולם מצפים ממנו. מעניין מאוד להיות גבר היום, כי אנחנו שייכים לדור הראשון שהעמיד בסימן שאלה את תפקיד הגבר, וזה השאיר הרבה גברים מבולבלים. אנחנו בעצם בוחנים מחדש את רעיון הגבריות, בודקים אותו. אנחנו מאתגרים את היסודות של החברה הפטריארכלית. זה מעולם לא קרה עד היום".

הגיבור, כריסטיאן, הוא מנהל מוזיאון אמנות. איך היית מתאר את הדמות שלו?

"אני יותר מתעניין במה שהוא מייצג, מאשר במי שהוא. אני מתעניין בעובדה שהוא המנהל של מוזיאון לאמנות מודרנית, שצריך לנאום נאומים משכנעים, להעביר ביטחון אידיאולוגי ולהעמיד פנים שהרעיונות שלו תמיד מקדימים בצעד אחד את המנטליות של החברה, ובו בזמן להתמודד עם כמה מצבים מביכים שנדמה שאורכים נצח. כשעבדתי עם קלאס (בנג, שמגלם את כריסטיאן), הוא רצה לדבר איתי על הדמות, ואני אמרתי 'בוא לא נדבר על הדמות, בוא נדבר על מה אתה היית עושה אם היו לך הבעיות האלה. אם אתה היית המנהל של מוזיאון לאמנות מודרנית וכל זה היה קורה לך, מה היית עושה?'"

האם אתה רואה את "הריבוע" גם כסאטירה על אמנות מודרנית?

"במידה מסוימת כן. נסעתי הרבה בעולם כדי לקדם את 'כוח עליון' והרגשתי כמעט מחויב לבקר בגלריות של אמנות מודרנית בכל מקום שהגעתי אליו. פתאום הן נראו לי כסביבה מצוינת לסרט. הרושם שלי הוא שאמנות מודרנית רוצה תמיד לגרום לאי נוחות, כמו המשתנה שדושאן התקין באמצע החדר. אבל בכל פעם קשה יותר להגיע לאפקט הזה".

מתוך "הריבוע"
מתוך "הריבוע"

הפרסומת לתערוכה בסרט היא סרטון שבו נערה בלונדינית מופיעה ומבקשת נדבות, ואז מתפוצצת לאלפי חלקים. פרסום הסרטון יוצר שערורייה. האם זו ביקורת על החברה המחוברת מדי שלנו?

"כן, רציתי להגדיר את עולם התקשורת שבו אנחנו חיים כרגע. יש משהו שכולנו מודעים לו כרגע, שכל המידע נתון לקריאה כלכלית. התוכן כבר לא חשוב. מה שבאמת חשוב זה שאפשר להפוך את התוכן למוצר. המצב הזה יצר הרבה מוחות ציניים שמנצלים נושאים רגישים כדי לקבל תשומת לב. בסרט שני במאים מנצלים שיח הומניסטי על ידי יצירת תוכן חתרני שלילי, והם מצליחים. הם מושכים את תשומת הלב של הציבור ושל התקשורת. הם מקבלים את מה שהם רצו. בשבילי זו הדרך להסביר את המשבר של העיתונות והמדיה בכלל. המורל הציבורי כבר לא חשוב. רק המכירות".

כמה חשוב ההומור בסרט?

"קשה להסביר. אני אוהב מצבים שרגע אחד גורמים לנו לצחוק, ואחרי שתי שניות הם הופכים למפחידים או מוזרים. למעשה רציתי לקחת את הסיפור למקום סוריאליסטי שמבלבל את הצופה. אני אוהב לא לגלות לקהל מה הוא אמור לחשוב בכל מצב. אני מחפש ליצור דילמות, שאלות שקשה לענות עליהן, גם לי. לכן מה שברגע אחד נראה כמו קומדיה קלילה יכול פתאום להפוך לסרט אימה".

מחפשים מה לראות? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"