"הריבוע" השנון יורה לכל הכיוונים, ויש נפגעים. ביקורת

זה יותר מעשור שרובן אוסטלונד השוודי הוא אחד הקולות היותר מעניינים בקולנוע העולמי. לפני שלוש שנים הגיע אלינו סרטו הרביעי "כוח עליון", אבל עוד לפני כן הוא יצר סרטים בועטים ומאתגרי מחשבה מבחינה קולנועית ואידיאולוגית. אוסטלונד מאבחן תבניות והתנהגויות חברתיות בתרבות העכשווית ובוחן אותן במבט מרוחק, כמו מדען במעבדת עכברים, בתוספת אירוניה והומור חד. תמות חוזרות של קונפליקטים בין התרבותי לפראי ובין קונפורמיות להתרסה נגד רצון הקבוצה, על רקע המפגש בין החברה הלבנה הליברלית למהגרים ובני מיעוטים, מאתגרות את הצופים עם מסקנות לא נוחות, ופתוחות לפרשנויות מתנגשות.

>> "הריבוע" מנסה להביך את הצופים בנוגע להכל. אבל למה עם קופים?

"הריבוע", שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן ומועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, הוא המשך ישיר של יצירתו, אך הוא גם פרוע יותר ושלם פחות מסרטיו הקודמים. הפעם הוא מצרף לסל התמות את האמנות המודרנית והאופן שבו היא נארזת כדי לשווקה לציבור. טקסט מוזיאוני על "תערוכה/לא תערוכה" שמוקרא על ידי אליזבת מוס בתחילת הסרט הוא פרודיה הורסת מצחוק על טקסטים מסוג זה – נחש מתפתל של מילים סותרות שאינן אומרות דבר.

עוד כתבות מעניינות:
גל גדות תגיש פרס בטקס האוסקר
השחקן הוותיק שכולכם מכירים, אבל לא תזהו ברחוב
הפרויקט המשוגע של יוצרי "משחקי הכס"

הגרעין הרעיוני של הסרט מבוסס על יצירת אמנות שאוסטלונד עצמו יצר ב-2008 – ריבוע של אור במדרכה שמזמין אנשים להיכנס לתוכו כשהם זקוקים לעזרה. "הריבוע הוא מקלט קדוש של אמון ודאגה, בתוך גבולותיו לכולנו יש אותן זכויות וחובות", כדברי הסרט. במציאות הרעיון עורר הדים חיוביים, אבל תסמכו על אוסטלונד שבסרט שלו עצמו הוא יהפוך אותו על פיו.

הסרט עוקב אחר כריסטיאן (קלאס באנג), אב גרוש לשתי בנות ומנהלו של מוזיאון לאמנות מודרנית בשטוקהולם. בעודו מתכונן לפתיחת תערוכה חדשה, ארנקו והטלפון שלו נגנבים ממנו ברחוב (מוטיב חוזר בסרטים של אוסטלונד) דווקא כשניסה לעזור לאישה במצוקה (או בעצם נגרר לתוך הסיטואציה בניגוד לרצונו). תסכולו מקשה עליו להתרכז בקידום התערוכה, והוא מסתבך מכל הכיוונים. כריסטיאן מסרב להיות פראייר, והאופן שבו הוא בוחר לפעול בניסיון להשיב לעצמו את האבדה מעורר הזדהות ראשונית מהסוג ההוליוודי – הגיבור עושה משהו שאנחנו רוצים אך לא מעיזים. אך זו הולכת ומתערערת כשתכנית הפעולה נתקלת במציאות המורכבת. בין הרגליים מסתבכת לו גם עיתונאית אמריקאית (מוס) שכריסטיאן מגיע למיטתה, ויחסיהם הם רצף של סיטואציות לא נעימות שבוחנות את חוסר האמון בין גברים לנשים בעידן הנוכחי.

ההרמוניה של החברה הליברלית המרוצה מעצמה, המיוצגת על ידי המתחם הסטרילי של המוזיאון, נסדקת שוב ושוב על ידי הפרעות מהשוליים. זה מגיע לשיא בסצנה של מיצג אמנותי שנפתח במילים "ברוכים הבאים לג'ונגל". זאת סצנה ארוכה ומופרזת, שאינה חלק מהנרטיב המתפתח של הסרט, ולטעמי היא מיותרת משום שהיא שבה ומנסחת בגסות תמות שכבר נוסחו קודם לכן באופנים מתוחכמים יותר. עם זאת, אי אפשר להישאר אדישים כלפיה, ובעצם היחס שהיא מעוררת בצופים (כבר היו זעקות מחאה באינטרנט) היא משכפלת את אחד הקווים העלילתיים שבתוך הסרט – היחס הציבורי שמעורר סרטון הפרסומת השערורייתי לתערוכה.

הסגנון שאוסטלונד פיתח בסרטיו הקודמים – מצלמה סטטית המציצה מרחוק ובדממה על ניואנסים של התנהגות אנושית – נשמר הפעם רק בסצנות בודדות, המביטות על אנשים מתבוננים באמנות. אלה כמה מהאבחנות היותר שנונות ומבדרות בסרט, שמנסה ללכוד יותר מדי, ולקראת הסוף מאבד את הפוקוס.

אחרי הסצנה הקונטרוברסלית הסרט חוזר לקו העלילה המרכזי, מייצר דרמה מיותרת וגורם לכריסטיאן להתנהג באופן לא משכנע. השלמות של הדמויות מוקרבת בשם הביקורת החברתית, והסרט קצת מתפרק לפני שהוא אוסף את עצמו לסוף שקט ומהדהד.

סרט על: מנהל מוזיאון לאמנות מודרנית שמסתבך בחייו האישיים והמקצועיים כשארנקו נגנב

ללכת? כן. יצירה רוויה באירוניה שיורה לכל הכיוונים, ולעתים קרובות קולעת

מחפשים מה לראות? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"