חיים בסרט: קריסטל מוזל תיעדה שבעה אחים שלא יוצאים מהבית

כמו באגדות על במאים דוקומנטריים המוצאים את הסיפורים שלהם באופן אקראי – גם קריסטל מוזל, במאית הסרט "מאורת הזאבים" ("The Wolfpack"), נתקלה בסיפור שלה בעת הליכה בשדרה החמישית בניו יורק. היא נשבעת שזה באמת קרה ושלא מדובר בקוריוז יח"צ מונפץ.

"פתאום אני רואה חבורה של בנים טינאייג'רים עם שיער ארוך, חלק מהם לבושים כמו הדמויות ב'כלבי אשמורת' – ז'קטים שחורים, עניבות שחורות ומשקפי שמש", היא משחזרת. "התחלתי ללכת אחריהם, זה סקרן אותי. בשלב מסוים התחלנו לדבר. הם היו ביישנים מאוד אך סיפרו לי שהם אחים שגרים ברחוב דלנסי, ואחד מהם שאל אותי מה אני עושה בחיים. אמרתי להם שאני קולנוענית והעיניים שלהם נדלקו. הם שאלו המון שאלות על קולנוע ובסוף השיחה קבעתי להיפגש איתם כעבור כמה ימים. כשנפגשנו הראיתי להם ציוד שיש לי והם התלהבו בטירוף. הם הזמינו אותי לבית שלהם והראו לי את כמויות הפרופס שיש להם – דברים שהם הכינו מקרטונים של אריזות מהסופרמרקט. גם כשהייתי אצלם בבית עדיין לא הבנתי מה הסיפור שלהם וחשבתי שהם סתם ילדים שמתים על סרטים".

המפגש שמוזל מתארת התרחש ב־2010. מאז היא פיתחה מערכת יחסים עם חבורת האחים המשונים לבית משפחת אנגולו – יחסים שנמשכו ארבע שנים וחצי שבמהלכן היא תיעדה את חייהם. נדרשו למוזל כמה חודשים של פגישות וביקורים בביתם עד שנפל לה האסימון: הפגישה ההיא בשדרה החמישית הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן האחים הסתובבו לבדם ברחוב. את כל חייהם בילו האחים בדירתם הניו יורקית, מאחר שאביהם – דרום אמריקאי שהתחתן עם אמריקאית, הושפע מהרֶא קרישנה ונתן לכל ילדיו שמות בסנסקריט – סירב לחשוף אותם לעולם החיצון. אמם קיבלה היתר חוקי ללמד אותם בבית ואת כל ילדותם העבירו האחים בין כתליו. הדבר היחיד שחיבר אותם לעולם שבחוץ היו אלפי סרטי קולנוע שצפו בהם במהלך השנים. האחים פיתחו אובססיה לקולנוע, למדו סרטים רבים בעל פה, ובשלב מסוים החלו לשחזר סצנות מהם תוך הקפדה הולכת וגוברת על התלבושות ועל האינטונציה המדויקות של הדמויות. הם תיעדו בווידיאו רבות מהסצנות האלה (ניכר שטרנטינו הוא הבמאי האהוב עליהם), והתוצאה היא רגעים אבסורדיים שבהם נראים נערים בעלי חזות אינדיאנית שלא ניהלו אי פעם שיחה עם אדם שחור או ביקרו בדיינר, מחקים דיבור של אדם שחור כדי לגלם את דמותו של סמואל ל' ג'קסון מ"ספרות זולה", למשל. "הייתי איתם כשהם נכנסו לדיינר בפעם הראשנה בחייהם", מספרת מוזל, "זה היה ממש מצחיק. הם לא הכירו את כל הקונספט של תשלום במסעדה, הייתי צריכה ללמד אותם הכל מאפס".

הסרט המדהים – במובן המקורי של המילה – שכבר זיכה את מוזל בפרס חבר השופטים בפסטיבל סאנדאנס בינואר האחרון ושיוקרן בפסטיבל דוקאביב, מלווה את משפחת אנגולו החל מהרגע שבו אחד האחים החליט לצאת לבדו לסיבוב ברחוב במסכה של באטמן על פניו (לאחר שעד אז הוא יצא מהבית תשע פעמים בשנה בממוצע, תמיד בליווי הוריו). בסופו של דבר הוא נעצר על ידי המשטרה, הוחזר לביתו ונשלח לטיפול פסיכולוגי מטעם רשויות הרווחה. היציאה שלו מהבית הפכה בדיעבד לאירוע מכונן בתולדות המשפחה, שכן בעקבותיה הרשו לעצמם האחים לצאת יותר ויותר, עד שהתנערו לגמרי מאחיזתו של אביהם והפסיקו לסור למרותו. כיום, כשהם כבר מתורגלים יחסית בתקשורת עם העולם שבחוץ, הם עדיין חיים באותו הבית עם הוריהם אבל לא מדברים עם האב. "אני יודעת שזה מוזר, אבל זה המצב", אומרת מוזל, "הם עדיין צעירים ואין להם אפשרות לשכור דירה משלהם, מה גם שהבית מספיק גדול בשביל שהם יוכלו לשמור מרחק מהאבא".

אחרי שרשויות הרווחה החזירו את האח המשוטט הביתה, איך ייתכן שהן אפשרו לאבא להמשיך לכלוא את הילדים שלו בבית?

"תתפלא, אבל מה שהאב עושה נחשב חוקי לגמרי בארצות הברית. מותר להורים לחנך את הילדים שלהם בבית ומותר להם גם להישאר עם הילדים בבית רוב הזמן. אין חוק נגד זה. הרשויות אמנם חייבו אותם להיפגש עם פסיכולוגים, והטיפול הוא באמת מה שגרם לילדים לבחון מחדש את נושא השליטה בבית, עד שלבסוף הם פשוט התנתקו מאביהם".

את ממעטת לראיין את האב עצמו בסרט, למעט סצנה קצרה שבה הוא מסביר שהוא חושש שילדיו יבואו במגע עם העולם בחוץ ועם זרים, אבל לא מנמק מדוע. נדמה שהקפדת להימנע משיפוטיות כלפיו.

"אני מאמינה שיש המון גוונים בכל אדם ואין דבר כזה אדם רע ואדם טוב, ולכן היה לי חשוב שהצופים ישפטו בעצמם. אני לא חושבת שהאב הוא אדם רע בהכרח. הוא עשה את מה שהוא האמין בו ועכשיו הוא משלם על זה מחיר כבד כי הילדים שלו לא מדברים איתו. הקרנתי את הסרט ברחבי העולם ובחלק מהמקומות אנשים אמרו זה לזה בצחוק בסיום ההקרנה 'מעכשיו אני נועל גם את הילדים שלי בבית. זה הכי יעיל!'".

לדעתך, האם הילדים היו משתפים פעולה עם סרט דוקומנטרי ונפתחים מול המצלמה גם אם קולנוע לא היה מרכז חייהם?

"הסרט הזה הוא לא שלי והם לא נפתחו מולי עבורו, זה פרויקט שהוא באמת שיתוף פעולה ביני לבינם. נוצר בינינו קשר אמיתי, ומפני שאני רציתי לעשות סרט והם חיים סרטים וחולמים לעשות סרטים – נוצר מצב שבו כולם מנצחים. היה להם מוזר בהתחלה שאני מתעניינת בחיים שלהם, כי מבחינתם קולנוע זה הדבר היחיד שמעניין, לא החיים עצמם. הם התלהבו מאוד לראות את הצילומים ושיתפתי אותם בפרטים הטכניים, לימדתי אותם להשתמש במצלמות ונתתי להם לצלם חלק מהסצנות".

שמתי לב שהם מרבים לחייך בסרט ברגעים ממש לא שמחים. זו תכונה משונה שהם למדו מדמויות בסרטים שבהם צפו?

"מעניין שאתה אומר את זה כי אני והעורכת שלי (הישראלית עינת סידי – ע"מ) דיברנו הרבה על הנטייה שלהם לחייך ברגעים לא מתאימים, ולשתינו היה ברור שאלה לא חיוכים שמעידים על שמחה. אני לא יודעת אם זה חיקוי של דמות מסוימת שהם ראו בסרט או שפשוט הדרך שלהם להתמודד עם רגעים קשים".

"The Wolfpack" יוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב, סינמטק תל אביב, 9.5, 10.5, 15.5, 16.5