ימי התום: תום חגי לא פוחד ללבוש חזיות. ראיון

שברירי וכוחני, נערי אך גברי, תיאטרלי וקולנועי, מודד חזיות אבל לגמרי סטרייט. תום חגי הוא המאהב הפולני הסוער של יונה וולך בסרטו החדש של ניר ברגמן. שיחה עם השחקן הכי מסקרן בשטח

תום חגי. צילום: איליה מלניקוב
תום חגי. צילום: איליה מלניקוב
18 בדצמבר 2014

הוא מזדיין איתה על הדשא מחוץ לבית המשוגעים. הוא אומר לה שהוא לא מאמין בשום דבר שאנשים המציאו. לא מדינה, לא חתונה, לא משפחה והכי לא אמנות. יש לו רי"ש ופרצוף שאי אפשר לשכוח. הוא גנב. מלחין בהשכלתו, אבל גנב למחייתו. אי אפשר לא להתאהב בו, אבל גם אי אפשר לא לעזוב אותו אם הוא מתאהב חזרה. ככה זה.

הוא טדיאוש, טדיאושישי, כמו שהיא קוראת לו, כמעט בעלה החמוד וכמעט אבי ילדה של יונה וולך, האיש שגרם לה לעמוד לרגע מעל סירים במטבח, עד שהיא התנערה משם וממנו ומכל מה שמזכיר ביות או אילוף. טדיאוש האמיתי שהיה בחייה של יונה וולך לא רוצה לשמוע עליה יותר אף פעם. הוא סירב להתראיין לביוגרפיה שכתב יגאל סרנה ושעליה נשען "יונה", סרטו החדש של ניר ברגמן שעולה השבוע. "יונה" הוא ביוגרפיית פופ קולנועית מצוינת, סוחפת, סרט מחייב חיים, שנעשה במדינה שמאמינה שיש לה שפה ותרבות וגיבורי תרבות והיסטוריה ומיתוסים וליבידו, ובמובן הזה הוא סרט אופטימי, כי מדינה שיש לה את כל אלו, יש לה גם סיכוי לעתיד.

את דמותו שובת הלב והרחם של טדיאוש מגלם תום חגי, שיחד עם נעמי לבוב שמגלמת את וולך בטוטאליות מרסקת, מביאים למסך סיפור אהבה שורט וכן, גם סקס אחר. את סצנת הסקס הראשונה שלהם בסרט הם ביימו לבד, לנוחותו של הבמאי. השניה מביאה קינקיות וישירות מהסוג שלא רואים פה הרבה. "אתה חברה שלי" יכלה להוות כותרת מתאימה. מה שמביא לשאלה הראשונה שדחוף לעיתונאי לשאול את אחד השחקנים הצעירים הטובים בישראל:

אז איך זה ללבוש חזייה?

"לא משהו שלא עשיתי בעבר, גם בשביל להצחיק את החבר'ה. לא מפחידים אותי המקומות האלה. מעולם לא היתה לי דילמה לגבי איזה צד אני".

אתה מנפנף בזה ככה בעוצמה כי חושבים שאתה גיי?

"פעם חשבו יותר".

כי יש בך משהו נערי?

"מי שמכיר אותי יותר מכמה דקות ישר מבחין. יודעת מה? זה סתם הגדרות. אולי אני גיי, לכי תדעי. סתם, אל תוציאי אותי כזה גברי. אני הכי גיי פרנדלי. יש לי אח גיי".

צילום: איליה מלניקוב
צילום: איליה מלניקוב

גם שמאלנים מתים

מרחוק הוא באמת נראה ממש כמו נער. כמו ילד אפילו. ילד שגבה פתאום בלי התראה, חוצה את רחבת הסינמטק דרך להקת יונים כאילו הוא חייב לחזור לעירוני א' לפני שתיגמר ההפסקה. אבל אלו לא רק הנתונים. זה גם הג'ינס והאולסטאר והקפוצ'ון האדום. חגי כנראה רוצה להראות כמו נער, אפילו שהוא כבר בן 31.

ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "הדקדוק הפנימי", "מעורב ירושלמי") מספר שחגי הגיע בכלל לאודישן לתפקיד אחר, דמות של אחד המשוררים, אבל תוך רגע הועבר לתפקיד המאהב הפולני הסוער. "תום נבחר אחרי אודישן אחד. לא הייתה התלבטות שזה הוא", הוא נזכר. "יש לו משהו בפנים שהוא לא מפה, מין מהגר אבוד, פולני שהרגע הגיע לארץ. יש בו משהו פגיע, אבל גם עם כוח. אני יכול להסתכל עליו שעות. הוא הזכיר לי את ז'אן פול בלמונדו, פנים מפעם. הוא יכול להיות נער דתי בן 17 או מאהב רומנטי בסרט גל חדש".

הפנים של חגי הם בהחלט עניין, גם מבחינתו. "נולדתי עם שפה שסועה. זו הצלקת שלי", הוא מתגונן כשאני מאשימה אותו ברגילות יתר. "אין לי סיפור חיים מפוצץ – אני לא נרקומן וההורים שלי לא התגרשו. באמת יש דבר כזה בבית ספר למשחק: 'אין לי מה לתת, היו לי חיים נורמלים יחסית, יכול להיות שאני לא מספיק טוב…' אבל זה לא קשור. אם אתה טיפוס רגיש תוציא מכל מאורע בחיים שלך אישיו. בלי הצלקת לא הייתי אני. זה עיצב את האופי שלי. הרגשתי שונה, לא ראיתי את העולם בפרופורציה. זו תחושה שעדיין הולכת איתי, אבל היום אני מוצא בה את הדברים החיוביים. השלמתי עם זה".

חגי גדל בקיבוץ משמרות, שהביא לתרבות הישראלית כמה מגיבוריה הגדולים. בניגוד לטדיאוש, שמפנה עורף למדינה ולחברה, ולעומת שחקנים מקומיים רבים, הוא בוגר שירות קרבי מלא, כמו שמצוין בעמוד שלו בסוכנות.

למה אתה חושב שהסוכן שלך שם את השורה "לחם בגדוד 50 של הנח"ל" ברזומה שלך?

“אני מניח שזה עקב פרשיות המשתמטים בסגנון ‘איך אושרי כהן יכול לשחק חייל!?'. ואיך אני יכול לשחק פולני אם אני לא פולני? ואיך מישהו יכול לשחק נרקומן?".

לאחרונה גם נכתב טור נגד עוז זהבי שעתיד לשחק את ברגר במחזמר “שיער" בשעה שהוא לא היפי בדעותיו.

“זו שטות גמורה. הייתי לוחם, בתוך מסגרת צבאית, הצבר הישראלי הפטריוט יכול להיות גאה בי, אבל חבריי לצבא יודעים שהייתי נגד הרבה דברים שהתנהלו סביבי ושאני מאוד שמאלני בדעותיי. אגב, גם שמאלנים נהרגים במלחמות. גם ברגר נהרג. מה הקשר? זה אמנות וזה החיים".

כטוקבקיסט מס' 41 אני שואלת אותך אם אתה עושה מילואים.

“כבר לא. עשיתי במשך חמש שנים והפסקתי עקב עימות עם המג"ד שלי. הפיקוד לא העריך את מה שאני לומד ולא היה מוכן לתת לי הקלות בשנה שביקשתי. התחיל דיון שנגמר בפיצוץ והם הפסידו חייל".

משהו בעבודה על ההצגה “טירונות בלוז" החזיר אותך לשם?

“ב'תא גורדין' דווקא היה לי נשק וסצנות של ירי, זה ממש החזיר אותי לצבא. ב'טירונות בלוז', בעיקר כי היינו חבורה של שחקנים בערך בני אותו גיל, אז היינו קצת אוהל חיילים על כל המשתמע".

כל המשתמע?

“פלוצים. אחד על השני. בכוונה".

על גילום דמותו של הטירון ארנולד אפשטיין ב"טירונות בלוז" – יהודי צנום, אינטלקטואל ממושקף ובעל עקרונות – זכה תום חגי בפרס השחקן המבטיח של 2014. בעוד כמה חודשים יתחיל לשחק בעיבוד חדש ל"רומיאו ויוליה" שיביים עירד רובינשטיין וכרגע הוא בעיצומן של חזרות של “הצעה מגונה" – עיבוד תיאטרלי לסרט השערורייתי עם דמי מור ורוברט רדפורד. על הבמה יהיו שירי גדני ושרון אלכסנדר. לחגי זה יהיה אולי התפקיד הלא נערי הראשון שהוא מגלם. “הקמטים ליד העין מתרבים, כבר קשה לעבוד על הקהל. אני שמח לעבור את המדרגה". הוא מודה.

אז איך בתיאטרון? מה אתה יותר אוהב – תיאטרון או קולנוע וטלוויזיה? אם תגיד לי "שניהם" נורא אתאכזב.

“בתיאטרון מדהים. אם פעם חשבתי שאני הכי רוצה קולנוע וטלוויזיה, היום אני מבין שיש משהו בחדרי חזרות, אפילו יותר מהבמה עצמה, שהוא קסום, זו פשוט עבודה אדירה. אני נכנס לחדר בבוקר ועושה בכאילו, ובערב יוצא ואני חוזר להיות בן אדם נורמלי. ולמחרת – שוב. כשחקן חובתך להתנתק מהעולם, להעמיד פנים. אני מאוהב בעבודה הזאת".

כמעט בכל פעם שבה הייתי בתיאטרון הובכתי. לא מהמדיום, אלא מהנסיונות של השחקנים להצחיק, לאלתר, להרים איזה משהו לחבר'ה. והקהל צוחק כל הזמן, ובדיוק במקומות הפוכים ממני. למה זה כל כך מפגר?

"יש הרבה בלבול בין בידור לתיאטרון. יש תיאטרון בידורי ויש תיאטרון שהוא לא בידורי וצריך לא לפחד ללכת על זה. עכשיו עשיתי את 'רוחות' שביים ועיבד עידו ריקלין, וההישג הגדול היה לדעתי ללכת על זה בלי טיפה של ציניות או חנופה לקהל, עם אמונה שיש פה סיפור מספיק טוב וחזק, עם שחקנים מיומנים. זו אחת ההצגות שאני הכי גאה בהן (ההצגה מועלית ב־18.1 בבית ציוני אמריקה – ש"ק)".

כאילו הקהל רוצה להתבדר.

“זה כמו ריאליטי. זה פיפי וקקי, אבל צריך לדעת איפה המקום של זה. נכון, הקהל רוצה להתבדר, יש בידוריזציה ויש לה מקום. אבל חסר אומץ. יש זלזול בקהל, כאילו הוא לא יקבל את הסיפור אם לא נעשה לו קצת סטנדאפ".

מה עמדתך בעניין שימוש באמצעים זרים בתיאטרון, כמו מסכי וידיאו, אייפונים וכל הג'אז הזה?

“בתיאטרון אפשר לעשות הכל. אם זה עובד באמת, אם זה מסונכרן, אם זה אותנטי – אין גבול מבחינת הכלים. בתיאטרון אף אחד לא בא לעבוד עליך. אתה הרי רואה שזה שחקן, אתה רואה את הקוליסה, אתה רואה את הגבולות ודווקא בגלל זה היוצר יכול להיות הכי כן עם העובדה שמועלה פה מופע. לנסות לדמות מציאות זה בדרך כלל חלק קטן מאוד מעשיית תיאטרון".

כלומר, העובדה שהשקר של המדיום הוא גלוי מאפשרת חירות משחקית גבוהה של כל הכלים.

 “כן, כי אתה מזייף למישהו בפרצוף, וברגע שהוא רואה שאתה משחק, שאתה משקר, יש בזה הרבה אמת".

האישה הלא נכונה בזמן הלא נכון

נשמתו של טדיאוש האמיתי, זה שהיה בחייה של וולך, טרם הגלידה. סירובו להתראיין לספר או לכל מפעל תיעוד אחר, או אפילו להזדהות בשמו, לא השאירו לחגי מקור לחיקוי או התחקות. "נשאר לי להתמודד עם טקסט ודימוי, אבל העדפתי לא לדעת, אלא ליצור את הדמות. היה לי נח להתאהב בו, הוא מגשים חלומות", אומר חגי על טדיאוש, החתרן המקסים של וולך. “אני מת להיות כמוהו ולהגיד זין על הכל ולעשות רק מה שאני רוצה, בלי שום מחויבות לחברה או מדינה או כל דבר אחר. זה לא מציאותי אבל זו פנטזיה כיפית. זה חופש שהוא בוחר לעצמו ונוח לו איתו. עד שהוא פוגש את האישה הלא נכונה בזמן הלא נכון. אני אישית הייתי מפחד מסוג כזה של אישה. אני חושב שגם טדיאוש פחד פחד מוות מיונה המשוררת, הסוערת, כי זה היה נגדו, נגד הזוגיות שהוא רצה, אבל הוא עוד לא התאהב ככה ולא רצה חיים משותפים עם אף אחת חוץ ממנה. הוא רצה להתביית איתה".

הוא אומר ליונה שהביות והילד זה מה שיציל אותה מעצמה. הביות שלו הוא כאילו בשבילה.

“אני לא מאמין שמישהו עושה משהו בשביל מישהו אחר. אף אחד לא מציל אף אחד. אם אני רוצה להציל מישהו זה בשביל אינטרס שלי. אפילו אם זה אינטרס אמורפי, הוא עדיין שלי".

אתה במערכת יחסים עכשיו?

“כן. עם שחקנית. אני חוזר על אותה טעות שוב ושוב, אבל כבר לא נלחם בזה".

כי זו סיטואציה קלאסית? נפגשים בחזרות, מתחבקים בתפקידים?

“כן, פלוס זה שהבן אדם שמולך הוא בן אדם שיש מה לאהוב בו והוא מעצים אותך. מעולם לא הלכתי לבר והתחלתי עם בחורה, אף פעם לא נתתי או קיבלתי מספרי טלפון. זו תמיד מישהי שעובדת איתי או שלומדת איתי, שאני מכיר קודם, תמיד מערכות יחסים, אף פעם לא סטוצים".

אתה בטח גם לא יוצא הרבה.

“אני שותה ב'הסילון'. זה הכי קרוב לפאב של קיבוץ, שלא צריך להתלבש וזה. אני לא קלאבר".

אז מה הכיף שלך?

“התה והלימון והספרים הישנים. רק במקום תה ולימון דברים אחרים, ובמקום ספרים – טלוויזיה. ותכתבי במקום אחר שאני בעד לגליזציה ואז אנשים יקשרו לבד מה אני עושה במקום תה".