כוכב קטן: תפקידי האורח הגדולים של רובין וויליאמס

אחד הכישורים המפורסמים של רובין וויליאמס היה יכולתו לאלתר מונולוגים ארוכים, מפותלים ונונסנסיים (ומלאים חיקויים למיניהם), שמתפזרים לכל עבר והולכים לאיבוד אבל בסופו של דבר מגיעים ליעדם. הכישרון הייחודי הזה עמד בבסיס דמות השד הכחול שבמו פיו הפך את "אלאדין" המצויר של דיסני ללהיט הכי גדול של 1992. הכישרון הזה צץ גם ב"בוקר טוב וייטנאם" ובסרטים נוספים, אך נדמה שוויליאמס התיר את הרסן בעיקר כשהופיע בתפקידי אורח קטנים שאפשרו לו להשתולל כאוות נפשו. לכן כמה מהופעותיו הזכורות ביותר באו דווקא במנות קטנות.

מלך הירח ב"הברון מינכהאוזן"

ב"הברון מינכהאוזן" של טרי גיליאם (1988) וויליאמס גילם את מלך הירח (לדבריו הוא "מלך הכל") שראשו מנותק מגופו והוא מעופף בחלל, סובל מסחרחורת (שאותה הוא מכחיש בתוקף וטוען שהוא מאוחד עם הקוסמוס) ומדבר במבטא איטלקי רך. כדרכו, המונולוג שלו מאולתר ברובו וכולל צפצופים ושריקות בלתי רצוניות לכאורה, שבסופן הוא טוען שכרגע יצר את האביב. התפקיד בכלל נועד לשון קונרי, אך קוצץ למינימום עוד בשלב התסריט וקונרי החליט שהוא אינו מלכותי דיו. וויליאמס ירש את שאריות התפקיד, והפך את הדקות הספורות שלו על המסך למופע סהרורי של טירוף מופלא.

הפסיכולוג קוזי קרלייל ב"רצח מן העבר"

שש שנים לפני שגילם בכל הרצינות פסיכולוג ב"סיפורו של וויל האנטינג" (וזכה על כך באוסקר), וויליאמס עיצב בקצת פחות רצינות את דמותו של הפסיכולוג קוזי קרלייל שרישיונו נשלל ממנו, במותחן "רצח מן העבר" של קנת בראנה. מלא מררה על העולם ועם חזות מוזנחת של הומלס, הוא עדיין מצחיק להפליא. "היי, זין־אצבע, הייתי פסיכולוג מעולה", הוא קובל. "19 שנים עבדתי עם המון אנשים על הרבה חרא. בסדר, אז שכבתי עם פציינטית או שתיים. זה לא שלא דאגתי להן. אהבתי להיות דוקטור. לא לקחתי כסף מחצי מהפציינטים שלי. ואז המדינה המזוינת שלחה לי איזה סמויה בת זונה, ואני דפוק. החיים לא הוגנים, אה?".

החצרן אוסריק ב"המלט"

ב"ללכת שבי אחריו" (1989) וויליאמס – בתפקיד רציני לגמרי כמורה בפנימייה – חיבב את שייקספיר על תלמידיו כשהגיש חיקוי מבריק של ג'ון וויין בתפקיד מקבת ושל מרלון ברנדו בתפקיד אנטוניוס. שבע שנים אחרי כן הוא שב להתמודד עם שייקספיר, כשבראנה (שכבר עבד איתו ב"רצח מן העבר") הזמין אותו להשתתף בהפקה עתירת הכוכבים של "המלט". מצויד בשפם ענקי ובתלתל מעוצב על המצח, וויליאמס גילם את את החצרן הדביל אוסריק, שנשלח על ידי המלך להזמין את הנסיך לדו קרב. המלט מהתל בו, ואוסריק מסתבך במילותיו בניסיון נואש לרצות את הנסיך המטורלל. גם אם הפעם וויליאמס לא יכול היה לאלתר ונאלץ לדבוק במילותיו של שייקספיר, התפקיד כמו נכתב במיוחד בשבילו.

הנשיא תאודור רוזוולט ב"לילה מוטרף במוזיאון"

את הופעתו של וויליאמס כנשיא דווייט אייזנהאוור בדרמה ההיסטורית הדלוחה "המשרת" מוטב לשכוח. ב־2006 (ושוב ב־2009) וויליאמס נתן הופעה זכורה לטובה בתפקיד נשיא אמריקאי אחר – "תאודור רוזוולט, הנשיא ה־26 של הארצות המאוחדות, לשירותך", כפי שהציג את עצמו לבן סטילר ב"לילה מוטרף במוזיאון". נשיא השעווה מתעורר בלילה, כמו כל שאר היצורים במוזיאון, יורד מסוסו והופך למורה דרכו של שומר הלילה ההמום. עוטה מדי צבא, וויליאמס גילם את רוזוולט כקצין וג'נטלמן קולני ואנרגטי המתבטא בתנועות חדות. טרם מותו וויליאמס הספיק להשלים את צילומי "לילה מוטרף במוזיאון 3" שמיועד לצאת למסכים בדצמבר השנה.

רובין ב"לואי"

כשלעצמו הפרק השישי בעונה השלישית של "לואי" היה מצחיק ונוגה. במבט לאחור הוא מצמרר ממש. רובין וויליאמס בהופעה שקטה וסימפטית מגלם גרסה של עצמו כקומיקאי מזוקן (זקן בדרך כלל עיטר את תפקידיו הרציניים יותר) שפוגש את לואי לצד קברו הנטוש של בעל מועדון שזה עתה מת. בעקבות הפגישה המקרית השניים הולכים לדיינר יחדיו ובמבוכתם אינם אומרים דבר, עד שלואי שובר את השתיקה ואומר "הוא היה חתיכת החרא הכי גדול שהכרתי בחיי". רובין פורץ בצחוק, והשניים מעלים זיכרונות ממעלליו האיומים של האיש. בכל זאת, כדי לכבד את זכרו הם הולכים למועדון החשפנות שהיה חביב עליו ומופתעים לגלות שהחשפניות כולן אבלות עליו בצער רב. רובין ולואי שומרים על חזות מאופקת עד שהם יוצאים החוצה ופורצים בצחוק משחרר. לפני פרידתם הם מבטיחים זה לזה שמי שימות קודם, השני יבוא ללוויה שלו.

רמון ולבלייס ב"תזיזו ת'רגליים"

פינגווינים הם גונבי הצגה ידועים (ראו "מדגסקר"), ועדיין בסרט שכולו פינגווינים וויליאמס הצליח לגנוב את המסך בשני תפקידים שונים לגמרי. את רמון, המנהיג בעל הבלורית הכתומה של חבורת פינגווינים קטני קומה ואאוטסיידרים, הוא עיצב כמאהב ספרדי נלהב שמדבר מהר מהר עם מבטא מודגש, פחדן־גיבור רומנטי כזה שמצטנע בכאילו. "אתה יפה", אומרת לו אהובתו כרמן. "רק מבחוץ" הוא משיב בראש מורכן. והוא היה גם לבלייס, גורו (בעיקר בעיני עצמו) שמן ובעל קול עמוק, מין שילוב מגוחך להפליא של מטיף בפטיסטי, תרנגול ובארי ווייט.