כמעט מפורסם: הבמאי סער קליין חוזר לישראל עם סרטו הראשון

סער קליין עזב את ישראל בגיל 9. מאז הוא נקלע לזוגיות מקצועית עם טרנס מאליק, הפך לעורך מוערך בהוליווד והיה מועמד פעמיים לאוסקר. עכשיו הוא חוזר לפסטיבל הסרטים בירושלים עם סרטו הראשון כבמאי, "דברים שאנשים עושים", ומספר לנו איך הוא עשה את זה

סער קליין. צילום: קרי טסקר
סער קליין. צילום: קרי טסקר
14 ביולי 2014

הדבר הראשון שעושה עיתונאי לפני שיחה עם יוצר קולנוע – נאמר, ישראלי לשעבר שמביא סרט חדש לפסטיבל ירושלים – הוא, כמובן, ללמוד את הדף של אותו יוצר ב־IMDb. סער קליין הוא יוצר כזה: נולד בארץ, חי בארצות הברית, ומביא השבוע לירושלים את סרטו הראשון כבמאי, "דברים שאנשים עושים", בכיכובם של ווס בנטלי וג'ייסון אייזקס. אבל עמוד ה־IMDb של קליין נראה מסתורי ומוזר. האתר יודע לספר שהוא נולד בירושלים, והדבר הבא שעשה היה לקבל מועמדות לאוסקר על עריכת סרטו של טרנס מאליק, "הקו האדום". בהמשך הוא עבד כעורך גם על "זהות כפולה", "העולם החדש" של מאליק ו"כמעט מפורסמים" של קמרון קרואו (שעליו קיבל מועמדות נוספת לאוסקר). ועכשיו הוא גם במאי. ברור הפילמוגרפיה הזאת משאירה חורים רבים; ביקשתי מקליין להשלים כמה מהם. למשל: איך בדיוק צעיר אלמוני מגיע, בעבודתו הקולנועית הראשונה, לערוך סרט של טרנס מאליק הגדול?

"בגיל 9 משפחתי עברה לניו יורק. בתיכון גיליתי את הקולנוע וידעתי שזה משהו שאני רוצה לקחת בו חלק – לא משנה איך. הבחירה בעריכה הייתה פרקטית. זו הייתה ההזדמנות שנקרתה בדרכי. טיפסתי קצת דרך העולם שמסביב לאוליבר סטון – כסטאז'ר, עוזר עורך ועורך משנה בסרטים כמו 'U-Turn'. את מאליק לא פגשתי לפני שהתחלתי לעבוד איתו. חבר הראה לי סרט תיעודי בשם 'Endurance', על רץ מרתון אתיופי באולימפיאדת אטלנטה, שמאליק שימש בו במאי צללים והיה זקוק לעורך חדש. כתבתי לו מכתב עם כמה הערות וקיבלתי טלפון מאשתו, שאמרה 'טרי אוהב את הגישה שלך, אולי תנסה לערוך מחדש את הסרט והוא יפגוש אותך בעוד חודש וחצי כשהוא יחזור מצילומי 'הקו האדום' באוסטרליה'. עבדתי לבדי,
וכשהוא חזר התחלנו לעבוד יחד – והוא הציע לי להמשיך איתו גם ל'הקו האדום". הייתי אלמוני לגמרי. היה לי הרבה מזל".

מערכת היחסים של עורך ובמאי זה קצת כמו נישואים. מתוך "דברים שאנשים עושים". צילום: קרי טסקר
מערכת היחסים של עורך ובמאי זה קצת כמו נישואים. מתוך "דברים שאנשים עושים". צילום: קרי טסקר

אחד האנשים שאיתם זכה קליין לעבוד בהמשך היה דאג ליימן, במאי "זהות כפולה" ו"קצה המחר" המצוין שמוקרן בקולנוע כעת, שהפך לחברו הטוב. "היחסים בין עורך ובין במאי אינטנסיביים מאוד, הם היחסים האינטימיים ביותר שיכולים להיות בעבודה על סרט. זה ‏קצת כמו נישואים. אתה שותף ליצירה שלו ולפעמים אתה צריך לשחק את הפסיכולוג.‏ ובכל זאת, חייב להיות שם גם מתח בריא, קונפליקט כלשהו. ‏אם הבמאי רק אומר 'תעשה את ‏זה' ואתה עושה, אלה אינם יחסים טובים. צריך להיות איזשהו דו שיח, וזה יוצר יחסים עמוקים – עובדה שבמאים רבים ממשיכים לעבוד עם אותם עורכים במשך שנים".

איך עשית את הקפיצה מעריכה – התפקיד הכי בודד בעשיית הסרט – לבימוי?

"תמיד רציתי לביים, אבל בלוחות הדרושים לא מפרסמים מודעות לבמאים. עריכה או צילום הן עבודות שמהן אפשר להתפרנס; בימוי – לא". ובכל זאת, יצירת סרט ראשון בארצות הברית היא לא הרבה יותר קלה מיצירת סרט בארץ. "כדי לעשות סרט ראשון כבמאי צריך לגייס כסף, להיפגש עם אנשים ולשמוע שוב ושוב 'לא', ‏ולא לקבל את זה. צריך להיות במידה רבה איש עסקים, וזה לא טבעי לאנשים יצירתיים. צריך לשכנע את כולם – כולל את עצמך – שהסרט הזה ייעשה. בצילומים עצמם צריך לסמוך על אנשים אחרים. זה היה חדש לי. בתור עורך אתה עצמאי. כבמאי אתה חייב להסתמך על אנשים אחרים, לבטוח בהם, להקשיב ‏להם ועדיין לשמור על החזון שלך ולהיות נאמן לאינסטינקטים שלך. הצילומים היו קלים יותר מאשר לערוך את הסרט של עצמי. קשה להיות נשוי לעצמך".

"קשה להיות נשוי לעצמך". צילום: קרי טסקר
"קשה להיות נשוי לעצמך". צילום: קרי טסקר

מקום ללכת בו לאיבוד

גיבורו של "דברים שאנשים עושים" הוא ביל (ווס בנטלי) – חוקר ביטוח, בעל ואב לשני ילדים בבית פרברי בעיירה מדברית חמה ושוממה במערב התיכון האמריקאי. ביל מנסה להעמיד פנים שהכל כרגיל, וממשיך ללכת לעבודה מדי יום– אף שלמעשה הוא פוטר מעבודתו מזמן, והמשכנתה החונקת מאיימת למוטט עליו ועל משפחתו את הבית. בייאושו הוא נגרר למקצוע אלטרנטיבי: שוד מזוין – כל זאת למרות היותו "בחור טוב" במידה כמעט מוגזמת. הייחוד של הסרט הוא שעלילת הפשע – שהייתה יכולה לשמש גם מותחן אלים או קומדיה – מוגשת בשקט מפתיע, בקצב מהורהר, עם צילומי אמריקנה נהדרים וחצי הזויים. צילומי השגרה המשפחתית שטופת השמש הזכירו למבקרים רבים, ולי בכללם, את הסגנון של מאליק. לקליין נמאס מההשוואה. "הרבה אנשים מצביעים על הדמיון למאליק, ומובן שיש כזה – אתה מושפע ממי שאתה עובד איתו. אני אוהב את סרטי מאליק, והוא היחיד שיודע לעשות אותם, יש בהם אלמנטים חלומיים, אבל אני לא חושב שהסרט הזה דומה להם: הוא הרבה יותר אפל ומונע על ידי עלילה מסורתית יותר. יש בו מרחב –‏ מקומות ללא דיאלוג שמשאירים לקהל מקום ללכת בו לאיבוד".

מעניינת הבחירה בשחקן ווס בנטלי.

"הדמות הייתה יכולה להיות מגולמת על ידי, נאמר, וויליאם ה' מייסי – דמות מסורתית של לא יוצלח שנכנס לצרות. העדפתי מישהו שייראה טוב לב, אבל שיהיה בו גם פוטנציאל אלים. הגיבור צריך להיות כמו מטען נפץ – אתה מעביר מטען של דינמיט על פני דרך משובשת, ואתה לא יודע מתי הוא יתפוצץ. ווס הבין את זה כי גם לו, כמו לדמות בסרט, יש עבר שהוא מנסה להיחלץ ממנו. נדמה לי שזה טרנס מאליק שאמר לי: 'אם יש לך שחקן טוב, זה כמו לעשות סקי מים מאחורי סירה רבת עוצמה. פשוט תחזיק חזק'".

"שחקן טוב, זה כמו לעשות סקי מים מאחורי סירה רבת עוצמה." ווס בנטלי. צילום: קרי טסקר
"שחקן טוב, זה כמו לעשות סקי מים מאחורי סירה רבת עוצמה." ווס בנטלי. צילום: קרי טסקר

ביל נראה כמו ייצוג של הציבור האמריקאי שנפגע על ידי המשבר הכלכלי בארצות הברית.

"המוזר הוא שהתחלתי לכתוב את הסרט לפני המשבר הכלכלי, והוא יוצא עכשיו, כשאנחנו מטפסים החוצה ממנו. אני אוהב סיפורים על אנשים. המשבר הכלכלי הוא רק מקום עכשווי למקם בו את הסיפור. הנושא האמיתי של הסרט מזכיר יותר את 'החטא ועונשו' – השאלה אם אפשר לבצע פשעים ולהתחמק מעונש. זה סרט על אנשים שחיים ביקום מוסרי לא מוחלט. אין שחור ולבן. זאת דמות של אדם שהוא פשוט מאוד מבחינות מסוימות, ונדחף למצב שבו הוא צריך להיות באזור האפור. איך אתה חי כאדם טוב בעולם מסובך מאוד, שאי אפשר לדעת בו מה ההחלטה הנכונה? המשבר הכלכלי הוא רק הרקע לזה. זו הייתה יכולה להיות מלחמת אזרחים באפריקה. היום זה פחות משנה איפה סרט נעשה או מתרחש בעבר, להרגשתי, סרטים זרים – אני זוכר את זה גם מסרטים ישראליים שראיתי בילדותי, 'מציצים' לדוגמה – נראו ספציפיים מאוד לתרבות ולמקום שבו נעשו. היום הסיפורים אוניברסליים יותר".

הושפעת מקולנוע ישראלי?

"עזבתי את הארץ כשהייתי בן 9, כך שההשפעה הקולנועית הגדולה ביותר על חיי אז הייתה 'רחוב סומסום'. אחד הדברים שאני מצפה להם מהביקור בארץ הוא לצפות בהרבה סרטים ישראליים. דברים מעניינים קורים ואני מנותק מזה. בפעם האחרונה שביקרתי בארץ צפיתי ב'עג'מי' המצוין וב'וואלס עם באשיר' שפוצץ לי את המוח".

איך שרדת את עונת הפסטיבלים?

"זה לא היה רע. הרבה עורכים הם אינרוורטיים מאוד, אבל לי אין בעיה לדבר עם אנשים. בעיקר נהניתי להתבונן בתגובות הקהל בזמן אמיתי ולראות מה עובד ומה לא עובד. כשאתה יושב בחדר העריכה ועובד על איזה מעבר אחד, או על משהו תת הכרתי, אתה שואל את עצמך – האם מישהו בכלל ישים לזה לב? ואז – לעתים נדירות – איזו גברת זקנה או ילד באים ואומרים כמה הם נהנו מאותו פרט קטן אחד. זה נותן כל כך הרבה סיפוק לדעת שהסודות הקטנים מוערכים. זה מה שהופך את כל העסק לכיף".

זה בסדר לצחוק. מתוך "דברים שאנשים עושים". צילום: קרי טסקר
זה בסדר לצחוק. מתוך "דברים שאנשים עושים". צילום: קרי טסקר

אם ככה, אני חייב לספר לך שהסצנה עם קנקן המים בסרט הייתה ממש מצחיקה.

קליין זורח. "כן, זה מצחיק את כולם. התכוונתי שיהיה בסרט מתח לא נעים, ומדי פעם התפרקות מצחיקה. אבל קשה עם קהל של פסטיבלים – כולם נורא רציניים כל הזמן, כאילו לא יפה לצחוק. כשהייתי צעיר הרגשתי שצריך להיות רציני כדי להיות חשוב, אבל עכשיו אני כבר לא חושב שהכל צריך להיות תאונת דרכים כל הזמן. אולי הייתי צריך להכניס בתחילת הסרט כותרת שאומרת 'זה בסדר לצחוק'".