“לא הפכתי לנרקומן כי תמיד היה עוד סרט שרציתי לביים"

כשאני נכנסת לדירתו הקטנה והחמימה של ג'ון ווטרס בווסט וילג' בניו יורק, הכל נראה נורמלי. נורמלי באופן מדכא כמעט, יש לומר: ספות ירוקות עמוקות, וילונות כבדים ומטבח נקי כל כך שנדמה שכל משטח אמור להשמיע “זינג!" ברגע שמביטים בו. אבל מבט מעמיק יותר מגלה עוד כמה דברים, כמו למשל עיגול מסודר של קקי של כלבים המונח באמצע הרצפה. זה כבר יותר מתאים לאיש שבילה את כל חייו בלחגוג את כל מה שנאלח או וולגרי בחיי היומיום בפרברים.

ווטרס עבד במשך שנים עם צוות אמנים נאמנים, ה"דרימלנדרים" (על שם חברת ההפקה של ווטרס, דרימלנד פרודקשנס) – ובראשם הדראג קווין המוטרף דיוויין – שאיתם הפיק ווטרס כמה מהסרטים הכי מזעזעים, פורצי הגבולות והמושחתים ביותר שנעשו ב־50 השנה האחרונות, כולל הסרט “נער שוליים", (Cry Baby בכיכובו של ג'וני דפ), “פוליאסטר" ו"פינק פלמינגוס", שבקטע מסוים בו דיוויין אוכל גללי כלבים (משם כנראה שאוב פריט העיצוב בדירתו).

מכיוון שכך, אף אחד לא היה מופתע יותר מווטרס כשפרץ אל המיינסטרים עם “היירספריי" ב־1988. הסרט אף הפך ללהיט בימתי בברודוויי, וזכה לעיבוד קולנועי מחודש וגדול בהרבה בכיכובו של ג'ון טרבולטה (ב־2007).

בימים אלה מתכונן ווטרס בן ה־68 לרטרוספקטיבה מלאה שתיערך לכבודו בניו יורק, ובה יוקרן כל סרט שביים אי פעם – הטוב, הרע, והמאוד מאוד מכוער. האיש שחלם להיות מלך האנדרגראונד פועל לגמרי מעל פני השטח בימים אלה. ואתם יודעים מה? הוא ממש בסדר עם זה.

למה רצית לערוך את הרטרוספקטיבה עכשיו?

"ביקשו ממני. אני מציין 50 שנה של עבודה וזה נראה כמו זמן טוב לחגוג. כמה טוב יותר זה יהיה אחרי שאמות? כך זה מעולה. אני לא מת, אז אני זוכה לראות את זה. חוץ מזה, ניו יורק הייתה המקום האחרון בעולם שבו הסרטים שלי הצליחו. לא יצרתי סרטים חתרניים בניו יורק, ובשנות ה־60 הם היו מאוד סנובים לגביי, כי כל הסצנה הייתה כאן".

אז הרטרוספקטיבה היא סימן לכך שהפכת למהוגן?

"מהוגן ומטונף, כן! אני לא השתניתי – הקהל השתנה. עכשיו אני בפנים באיזשהו קטע מצחיק. כשהייתי צעיר אף אחד לא רצה להיות אאוטסיידר. עכשיו אפילו נשיא ארצות הברית היה קורא לעצמו אאוטסיידר. אז עכשיו אני מתאים לאינסיידרים".

אז האינסיידר הוא האאוטסיידר החדש.

"האינסיידר הוא הרבה יותר מגוחך. איך זה קרה לי? הספר שלי, "Carsick" (בתרגום חופשי – "בחילת נסיעות"), הופיע ברשימת רבי המכר של ׳הניו יורק טיימס׳ במשך חמישה שבועות. אחת הדמויות בספר היא חור תחת מזמר ששר דואט עם קוני פרנסיס! הזמנים השתנו. זה המיינסטרים עכשיו, באופן מוזר".

השתנו לטובה או לרעה?

"מבחינתי לטובה. הייתי בורח לניו יורק מבולטימור כל הזמן, עולה על אוטובוס ומספר להוריי שאני נוסע לבלות עם סטודנטיות בסוף השבוע. הייתי מזייף אישור בכתב מההורים שלי, מגיע לניו יורק ופשוט שואל אנשים ברחוב אם אני יכול לישון אצלם, ואז הייתי הולך לראות סרטי חצות".

מי הפייבוריט שלך מכל הסרטים שלך?

"בשבילי כולם אותו דבר. כל במאי ששואלים אותו את השאלה הזאת בוחר את הסרט שאולי לא הצליח כל כך בקופות. אתה חייב להגן עליהם. זה כמו הילד הדפוק שלך".

אתה מרגיש ככה כלפי כל הסרטים המוקדמים שלך?

"טוב, יש סיבה שבגללה לא הקרינו אותם. הם סרטים ביתיים שמצולמים גרוע. "דרימלנד סטודיו" היה חדר השינה שלי בבית הוריי. כמעט כל הכוכבים הם אנשים שלמדו איתי בתיכון. הם מסתכלים ישר למצלמה ומרגישים לא בנוח. האם הם סרטים טובים? לא. האם הם חומר מקור טוב? אתה תראה בהם רמזים קטנים למה שבא אחר כך. תראה את דיוויין בשנות ה־20 שלו. תראה מוטיבים שחזרו".

האם הוריך תמכו בסרטיך הראשונים?

"כן. כדי לצלם את הסרט הראשון שלי גנבתי פילם מחנות צילום שבה עבד אחד מכוכבי הסרט. אני חושב שהסרט הראשון שאבא שלי מימן היה 'Eat Your Makeup' ('אכלי את האיפור שלך'). זה היה כמה מאות דולרים, כיום זה אולי שווה ערך ל־7,000 דולר. צילמנו על הדשא בכניסה לבית הוריי. כשהשחקניות מדגמנות את עצמן למוות ואוכלות את האיפור שלהן, רואים את הבית מאחוריהן".

ספר לי על הקשר שלך לניו יורק.

"אני גר בדירה הזאת מאז 1990. לפני זה גלשתי על ספות במשך שנים, אבל תמיד רציתי לגור בבולטימור. אני עדיין רוצה. אם אני חייב לבחור, זו תמיד בולטימור. הבנים החמודים ביותר הם אצלנו. וכולם מתערבבים. בניו יורק אם אתה כפרי, אתה כאילו־כפרי. לנו יש כפריים אמיתיים".

למדת ב־NYU, נכון?

"למדתי ב־NYU במשך חודש. העיפו אותי על שימוש בחשיש – ככל הידוע לי זה היה מעצר הסמים הראשון שנעשה אי פעם בקמפוס של אוניברסיטה. אז הלכתי לטיימס סקוור וצפיתי שם בסרטים חתרניים, לפעמים שלוש פעמים ביום. התחנכתי. האמנתי אז, ב־1966, שבאוניברסיטה לא היו נותנים לי ליצור אף אחד מהסרטים שרציתי לביים. כיום אפשר ליצור סרט סנאף ב־NYU ולקבל עליו 100".

אז טוב שזרקו אותך.

"אף פעם לא הסתדרתי בבית ספר – כי כבר ידעתי מה אני רוצה לעשות. מעולם לא קיבלתי משכורת משום מקום שבו שאלו אותי אם למדתי בבית ספר. אתה הולך לבית הספר כדי לברר מי אתה רוצה להיות ואיך לעשות את זה. אולי בכל זאת הייתי צריך ללמוד, כי הסרטים בוודאי היו טובים יותר מבחינה טכנית".

איך העיר השתנתה לדעתך מאז שנות ה־60?

"זה בכל מקום, לא רק כאן. אני גר גם בסן פרנסיסקו, בפרובינסטאון. הכל אותו הדבר, חוץ מבולטימור. בולטימור היא המקום הזול היחיד שנשאר. אם אמכור את הדירה הזאת אוכל לקנות אחוזה יפהפייה בלב בולטימור. הרבה צעירים עוברים לבולטימור כי יש לנו סצנת מוזיקה נהדרת ואנחנו על הקצה – בואו אלינו, יש לנו קצה. אבל זה קצה נפלא – זו עדיין עיר שבה אתה יכול להיות בוהמייני. ניו יורק מפחידה יותר ממה שבולטימור הייתה אי פעם. זה היה נורא בשנות ה־70. אני שמח שניקו את העיר. באותן שנים שדדו אותי והגעתי לבית חולים. בכל פעם שיצאת מהבית, גנבו ממך. זה היה נורא, אתה לא יכול לדמיין את זה. ראיתי זונה מחרבנת ברחוב באמצע היום. אפילו אני חשבתי שזה יותר מדי".

הכותבת קוקי מיולר, שכיכבה ברבים מסרטיך, הייתה דמות ניו יורקית אמיתית. מישהי כמוה הייתה יכולה להתקיים היום?

"אהבתי את קוקי. היא הייתה כותבת טובה יותר מאשר שחקנית. חבל שהיא נשארה איתי בהתחלה. היא הייתה צריכה מיד להפוך לכותבת. היה לה סיכוי גדול יותר להצליח בזה. לקוקי גם הייתה בעיית סמים. לקראת הסוף רבתי איתה על זה. אני לא אוהב הרואין. רק אם אתה מוזיקאי ג'אז אתה חייב להיות על הרואין כי ג'אז הוא הצליל של הרואין. היא לא הייתה ג'אזיסטית. אבל הערצתי את קוקי. היא הייתה מצחיקה. היא הייתה מסניפה קפה נמס לפני שהיא יצאה מהבית. אני לא יודע אם יכולה להיות בחורה כמוה היום. היא הייתה התאומה האפלה של הולי גולייטלי!".

פגשת את קוקי בבולטימור?

"פגשתי אותה ב־1969 בהקרנת הבכורה של הסרט שלי ‘מונדו טראשו'. בדיוק שחררו אותה ממחלקה פסיכיאטרית בסן פרנסיסקו. היא חזרה לבולטימור וזכתה בהגרלה במועדון, והפרס היה ארוחת ערב לשניים בליטל טאברן, מסעדת ההמבורגרים האיומה ביותר. כולנו נסענו לשם בלימוזינה, ועשינו מזה סרט".

בולטימור הייתה בשבילך מקור השראה?

"כן, על אף שמן הסתם הייתי יוצר סרטים בכל מקום. לכל עיר יש משהו שהיא מתביישת בו. הייתי יוצר סרטים על זה והופך את זה למשהו חיובי. אנשים עדיין מגיעים לבולטימור ואומרים ‘לא ידעתי שביימת סרטים דוקומנטריים'".

אתה חושב שהוריך הבינו מה אתה עושה?

"לא, הם לא הבינו עד יום מותם. אני חושב שהם היו מאוד גאים בי, אף שהסרטים המוקדמים שלי הביכו אותם עד אימה, כי אף אחד לא אהב אותם. בהצגת הבכורה של 'היירספריי' בברודוויי אמו של הרווי פיירסטין (שגילם בהצגה את דמותה של עדנה טרנבלד, תפקידו של דיוויין בסרט) אמרה לאמי 'נכון שגידלנו בנים לתפארת?', ואימא שלי פשוט התחילה לבכות. אני בטוח ששתיהן עברו לילות מסוג אחר, שבהם אף אחד לא אמר להן דברים כאלה. אני ממש שמח שהוריי ואני חיינו מספיק זמן יחד עד שכל זה הסתדר. לא נשאר דבר שלא אמרנו. היה לי פעם פסיכולוג שאמר: ‘הוריך הם הדלק שעליו אתה פועל', כי גידלו אותי ברודנות של טעם טוב. אם הוריי לא היו מלמדים אותי את כל זה לא הייתי יכול לצחוק על זה. אז אני מודה להם. הם אהבו אותי. לקח לי זמן רב להבין שהם גרמו לי להרגיש בטוח בזמן שחייתי חיים מאוד לא בטוחים. אין לי מושג איך יצרתי את הסרטים האלה. יצאתי כל לילה, עישנתי חשיש כל יום, שתיתי. עשינו הכל, אבל מעולם לא הפכתי לנרקומן או לאלכוהוליסט. חברים אחרים שלי כבר מתים, רבים מהם. כל כך הרבה אנשים שמופיעים ברטרוספקטיבה הזאת. כמעט כל מי שמופיע ב'Female Trouble' כבר מת".

מוזר לחשוב על כל האנשים שאיבדת?

"זה קרה כי לאנשים יצירתיים יש בעיות סמים, יש להם איידס. כל הדברים האלה פוגעים יותר באנשים יצירתיים".

האם מוסר העבודה שלך הציל אותך?

"אני לא יודע. הפעם היחידה שהיה לי בן זוג נורמלי הייתה בתקופת התפרצות האיידס, אז אולי זה הציל אותי. זו בוודאי לא קארמה. כל כך הרבה אנשים גדולים מתו, וכל כך הרבה מניאקים שאני מכיר עדיין חיים. קארמה זה בולשיט. הלוואי שזה היה נכון, אבל זה לא".

מה עם סמים? אתה פשוט לא בקטע יותר?

"לא. עשיתי כל כך הרבה. אני כאן היום בזכות אל.אס.די, שנתן לי את הביטחון להיות מי שאני היום. לגמרי. ניסיתי הרואין. הזרקתי בתיכון, אבל חשבתי שזה כל כך משעמם. סתם להקיא ולנקר. אהבתי ספיד. לקחתי אמפטמינים כל הזמן. שום דבר רע לא קרה לי. לא הפכתי לנרקומן, כי תמיד היה לי עוד סרט לביים. לא היינו מסוממים כשעבדנו על הסרטים. הייתי מסומם רק כשחשבתי על הרעיונות לסרטים. עשיתי את כל סוגי הסמים. קוקאין לא השפיע לזמן רב מספיק. זה עשה לי חמרמורת לשבועיים, אחרי היי של עשר דקות. היה לי חשיש בבית לאורחים – אני מנומס. אבל אני לא יושב ומעשן לבד, אף פעם. לא כמו שעשיתי כשהייתי צעיר".

העבודה הייתה אצלך תמיד במקום הראשון?

"לא, חשיש היה במקום הראשון כשהייתי צעיר. אבל עבדתי. זה לא היה מאבק של מה בא קודם. הם הלכו ביחד, כמו ‘אהבה ונישואין, סוס ועגלה!'".

בוא נדבר על דיוויין. הכרתם כשהייתם ילדים.

"כן, אבל לא למדנו באותו בית ספר. דיוויין גר במרחק שישה בתים ממני עם הוריו. היה להם מעון לילדים, ודיוויין היה בן יחיד. הוא היה חנון עם עודף משקל, וכל היום הרביצו לו בבית הספר".

אתה זוכר את הרגע שבו נפגשתם?

"הייתי רואה אותו כשאבי לקח אותי לבית הספר, וכל כך כעסתי, זה הטריף אותי. הוא עמד שם וחיכה להסעה לבית הספר, ואפילו כשהוא סתם עמד שם זה גרם לאנשים אי נוחות, כי הוא נראה כזה נשי. אבל לא מוחצן – הוא היה חנון. אבא שלי הגיב אליו בצורה שלילית, אז התעניינתי בו".

הבנת מיד מה תוכלו לעשות יחד?

"שיתוף הפעולה האמיתי הראשון בינינו היה כשהוא גילם את ג'קי קנדי (ב'אכלי את האיפור שלך'). אמו מצאה את התלבושת של ג'קי קנדי בתא המטען ואמרה 'מה זה?', דיוויין אמר ‘אני ג'קי קנדי!' ואמו פשוט עברה לנושא אחר. היא לא ידעה מה להגיד".

איך היית מתאר את החברות שהייתה לכם?

"היו תקופות שבהן דיוויין רצה להתרחק ממני, ואני מבין את זה. אבל היינו תמיד חברים. עם 'היירספריי' הייתה לנו חוויה מדהימה. אני תמיד חושב על הפעם האחרונה שראיתי את דיוויין: הוא ישב בתא האחרון בחלק האחורי של מסעדת אודיאון. בכל פעם שאני נכנס לשם אני מסתכל על השולחן הזה. זה היה לילה נהדר. הייתה לנו לימוזינה, אלוהים יודע מי שילם על זה, כי זה לא היה אני או הוא! ו'היירספריי' הציג כבר שבוע והפך ללהיט. אם הייתי צריך לבחור לילה שיהיה הלילה האחרון…".

איפה היית כששמעת שהוא מת?

"בדירה שלי בבולטימור. המנהל שלו, שאחר כך כתב ספר מרושע עליו, התקשר אליי וסיפר לי. ואז כולם באו אליי, וזה היה כמו להיות בהפקה של אוף־ברודוויי. הטלפון צלצל כל כך הרבה שהמשיבון שלי נשבר. היו צוותי חדשות למטה. הייתי בהלם. אני עדיין בהלם".

זה היה מתאים ש"היירספריי" היה סרטו האחרון?

"זה הסרט היחיד שעשיתי שהוא חתרני באמת, כי הוא עולה כהצגה כיום בכל תיכון בארצות הברית. יש שם איש שמשחק אישה, ושני גברים שרים זה לזה שיר אהבה".

תביים עוד סרט?

"אולי. יש לי כבר סרט מוכן לגמרי, חתמתי על עסקת פיתוח".

אתה מתכוון ל"Fruitcake"? זה עדיין קורה?

"לא ממש. בערך. הייתה לי פגישה לגביו לאחרונה. אני לא יודע. הספר שלי 'בחילת נסיעות' היה רב מכר. אולי פשוט אכתוב ספרים. הייתי רוצה לביים עוד סרט, אבל אני לא רוצה לחזור ולעשות את מה שהם רוצים שאעשה ולביים סרט במיליון דולר. כבר עשיתי את זה. אני לא צריך הרבה, אבל אני צריך את מה שהייתי מקבל פעם, והם כבר לא נותנים סכומים כאלה".

האם שבירת מוסכמות עדיין חשובה לך?

"כן, אבל לא השתמשתי במילים האלה עד תקופה מאוחרת יותר, כשאחרים התחילו לומר את זה עליי. זה תמיד החמיא לי, אבל אני רק רוצה שהסרטים שלי ירוויחו כסף. אני רוצה להיות מסחרי. אני לא אחד שאומר 'לא אכפת לי אם אנשים לא יראו את הסרטים שלי'. אני תמיד רוצה שאנשים יראו את הסרטים שלי".

מה עוד נשאר לך לעשות?

"דיברתי, והבינו אותי. זה לא כאילו שאני אדם טרגי שלא הבינו אותו מעולם. כל הספרים שלי עדיין מודפסים, הסרטים שלי קיימים והקהל נעשה צעיר יותר. אין לי תחושה של 'אני חייב לעשות עוד דבר אחד לפני שאמות'. כבר עשיתי את זה".