הסרט על ליידי גאגא מסיר ממנה את המסכה אבל בורח משאלות קשות

"גאגא: מטר חמישים ושבע" של נטפליקס מציג את ליידי גאגא נעה בין הגרנדיוזי לאישי, כשהיא חושפת את הכאבים - הפיזיים והנפשיים - שמהם היא סובלת. אבל הכל פוטוגני מדי

ליידי גאגא - "גאגא: מטר חמישים ושבע"
ליידי גאגא - "גאגא: מטר חמישים ושבע"
24 בספטמבר 2017

התמונה הראשונה ב"גאגא: מטר חמישים ושבע" היא של ליידי גאגא מרחפת באוויר, ממריאה אל על. זו תמונת פתיחה שמאפיינת היטב את גאגא שכולנו מכירים, גאגא של מעלה: כוכבת הפופ האקסטרווגנטית בהופעה הכי גדולה בקריירה שלה. בסצינה הבאה אנחנו רואים אותה מאכילה את הכלבים. בטרנינג וגופיה, שיער ופרצוף של הרגע התעוררתי, מתבאסת על ריב שלה ושל טיילור קיני, ארוסה באותה התקופה. נא להכיר, גאגא של מטה.

ליידי גאגא בסופרבול (צילום: Bob Levey/Getty Images)
ליידי גאגא בסופרבול (צילום: Bob Levey/Getty Images)

>> 50 סדרות להעביר איתן את יום כיפור

לא צריך להיות חבר בליטל מונסטרס, הכינוי הרשמי למעריצי גאגא, כדי להימשך לסרט. מספיק לאהוב פופ ולאחוז בסקרנות האנושית הבסיסית של לגלות את האדם מאחורי המסיכה, או מאחורי אינספור המסכות, השמלות, האיפור והתסרוקות שהפכו את ליידי גאגא לאחת מתופעות התרבות הפופולריות בעשור האחרון. מי שמצפה לפגוש פה את סטפני ג'רמנוטה יבוא על סיפוקו: גאגא אינטליגנטית, רהוטה, מלאת הומור עצמי ובאופן כללי עושה רושם של מישהי שכיף לבלות בחברתה. מי שיתעקש לצפות ב"גאגא: מטר חמישים ושבע" בעין ביקורתית, יבין גם שהסרט הוא אופרציה תדמיתית מדוקדקת שגם עליה, ככל הנראה, מנצחת גאגא (שנמנית על מפיקי הסרט) בעצמה.

הסרט, בבימויו של האמן הויזואלי כריס מוקרבל ("בנקסי עושה את ניו יורק"), עוקב אחרי גאגא במהלך הקלטות אלבומה האחרון "ג'ואן", וההכנות להופעת המחצית שלה בסופרבול השנה. בעוד בכל הקשור לאלבום מנסה גאגא למשוך לכיוונים תיאטרליים פחות, עם ג'ינס וטישירט וסאונד קטן ואישי יותר, על הבמה הגדולה בעולם היא יודעת שהיא תצטרך להביא את זה בענק. על הציר הזה היא נעה לאורך כל הסרט, מנסה לאזן בין הגדול לקטן.

כמו סרטים רבים עם נרטיב חלש ותפור ברישול, גם "גאגא: מטר חמישים ושבע" מביא "פיסות חיים". אלו פיסות חיים של כוכבת, ונראה שלפעמים הן נדחפו לסרט כי הן חמודות וכי היי, תראו, מפורסמים הם בדיוק כמונו. באחת הסצינות גאגא דופקת למפיק המוזיקלי שלה מארק רונסון את האוטו. היא מבוישת ומתנצלת והוא צוחק איתה והם מתחבקים. רונסון הוא המפיק האהוב עליה, כך היא תאמר, אחרי שנים בהן נאלצה להאבק על מקומה בין מפיקים גברים שציפו ממנה להיות מישהי שהיא לא. איך היא נאבקה? מהו המקום שהיא מדברת עליו? הסרט כאילו בורח משאלות קשות. גם על הפרידה מקיני, שקרתה במהלך הצילומים, הוא מדלג. כשמביאים פיסות חיים נורא קל להתפתות לאלו הפוטוגניות ביותר.

כשגאגא ומוקרבל כבר מוכנים להתפלש בחלקים הפחות פוטוגניים, זה קורה סביב הכאב שלה. כואב לה נורא, כל הזמן. אולי זו התהילה שכואבת, אולי הפציעה בירך. אולי הבדידות. "אני עוברת ממצב בו אנשים נוגעים בי כל היום ומדברים אליי כל היום לדממה מוחלטת", היא אומרת. "אני לבד, כל לילה". בהמשך תודיע גאגא שאובחנה אצלה פיברומיאלגיה, אך בזמן הצילומים היא עדיין לא ידעה שהמחלה היא זו שמפילה אותה מהרגליים ומשתקת אותה לימים שלמים. אפשר להרגיש את הכאב הזה מבעד למסך, מורגש וברור יותר מכל אמירה על בדידות.

"גאגא: מטר חמישים ושבע" זמין לצפייה בנטפליקס