מ"תיבת פנדורה" עד "הילדים בסדר": ההיסטוריה של הקולנוע הלסבי

כחול הוא הצבע החם ביותר
כחול הוא הצבע החם ביותר

סרט סימפטי ונוגע ללב על אהבה של תלמידה למורתה שנעלם מהמסכים תחת השלטון הנאצי, שורה של מותחנים מפוקפקים עם לסביות רצחניות ולבסוף גם תור זהב של ממש, אפילו בקולנוע המיינסטרימי: זהו סיפורו של הקולנוע הלסבי

2 בנובמבר 2017

קולנוע לסבי נראה כמו דבר מובן מאליו למי שעיניו בראשו, אבל זה לא תמיד היה כך. ב"תיבת פנדורה", יצירת המופת האילמת של ג'.וו פאבסט מ־1929 , יש סצנה שבה הגיבורה הטרגית לולו רוקדת ריקוד צמוד עם רוזנת שמאוהבת בה אהבה חד צדדית. בעוד כל הגברים בחייה של לולו מנצלים אותה עד מוות, הרוזנת עוזרת לה בלי לבקש תמורה.

שנתיים אחרי כן, “נערות במדים" בבימויה של לאונטין סגאן סיפר על אהבתה הנואשת של תלמידה למורתה בפנימייה לבנות. הנשיקה בין המורה לתלמידה הכתה גלים ותרמה לפופולריות של הסרט במועדוני לסביות בברלין. אבל הדימוי הסימפטי והנוגע ללב של אהבת נשים, שהיה אפשרי לרגע בסרטים גרמניים בין שתי מלחמות העולם, נעלם מהמסך תחת השלטון הנאצי וגם באמריקה השמרנית.

בשנים הבאות בהוליווד, זהות מינית לא נורמטיבית הסתננה למסך רק באמצעות רמזים, ולרוב אופיינה כמסוכנת. בין גברת דנוורס המאוהבת בגבירתה המתה ב"רבקה" (1940) לקתרין טרמל שמפתה גברים ושוכבת עם נשים ב"אינסטינקט בסיסי" (1992), לסביות (מרומזות או מוצהרות) אופיינו כמעוותות במקרה הטוב ורצחניות במקרה הרע. בשנות ה־80 החלו להיעשות ניסיונות בודדים ליצור סרטים שהציגו גיבורות לסביות באופן כן ורציני, אך גם אם זכו באהדת המבקרים הם לא הצליחו לעניין את הקהל הרחב. ורובם בוימו על ידי גברים סטרייטים. כאלה היו "Personal Best“ מ-1982 של רוברט טאון על רומן בין שתי ספורטאיות, “יצורים שמימיים" (1994) של פיטר ג'קסון על שתי נערות שאהבתן מובילה אותן לרצוח את האם שרוצה להפריד ביניהן (הסרט מבוסס על סיפור אמיתי), והמותחן האפל “קשורות" (1996) של האחים וואשובסקי, שהפכו מאז לאחיות וואשובסקי. הסרט האחרון עורר תשומת לב מיוחדת כהפקה הוליוודית ששילבה סצנות סקס לוהטות בין שתי נשים (שבוימו על ידי מומחית לסקס פמיניסטית), אך גם הוא כשל בקופות (בטרם זכה למעמד קאלט).

מבוסס על סיפור אמיתי. "יצורים שמימיים"
מבוסס על סיפור אמיתי. "יצורים שמימיים"

רק לאחרונה הצליחו שני סיפורי אהבה לסביים להידחק למרכז ולזכות בפרסים הכי חשובים של עולם הקולנוע ולהצלחה קופתית של ממש: “כחול הוא הצבע החם ביותר" של עבדלטיף קאשיש שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן 2013 (והציג את גופן של הנשים מנקודת מבט גברית מציצנית), ו"קרול" החושני והמעודן של טוד היינס (2015) שזכה באינספור פרסים ובשש מועמדויות לאוסקר, ועדיין עורר זעם תקשורתי נרחב על כך שלא הועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, משום שככל הנראה היה “גאה מדי ודיבר בשפה שרק קווירים שולטים בה", כפי שנכתב ב"ואניטי פייר".

אבל קולנוע לסבי אמיתי, לא מציצני ולא מתייפייף, נוצר בעיקר על ידי במאיות לסביות. כמה חלוצות התוו את הדרך, בהן שנטל אקרמן הבלגית עם “אני, אתה, הוא, היא" (1974), פטרישה רוזמה הקנדית עם “שמעתי את בנות הים שרות" (1987), ומרלין גוריס ההולנדית עם “שושלת אנטוניה" שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר (1995). בשנות ה־90 הצטרפו אליהן יוצרות אמריקאיות כגון רוז טרוץ' עם “גו פיש" (1994) שניסה לתאר את החיפוש אחר אהבה של צעירה לסבית באותנטיות שהייתה חסרה ברוב הסרטים עד אז, וג'יימי באביט עם "But I'm a Cheerleader“ מ-1999 – קומדיה מגניבה על נערה שנשלחת למחנה לחינוך מחדש. הסרט עשה כותרות כשנאבק לבטל את דירוג ה־ NC-17 (צפייה מותרת למבוגרים בלבד) שניתן לו בשל התוכן הלסבי.

מתוך "But I'm a Cheerleader"
מתוך "But I'm a Cheerleader"

כל הסרטים האלה נעשו בתקציבים נמוכים מחוץ להוליווד והגיעו לקהל מצומצם בלבד. היחידה שהצליחה לפרוץ למיינסטרים, פחות או יותר, היא ליסה צ'ולודנקו, שסרטה הרביעי “הילדים בסדר" (2010) – דרמה משפחתית עם אנט בנינג וג'וליאן מור כבנות זוג שמגדלות שני ילדים – היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר ואף זכה להכנסות נאות. הסרט האחרון הוא חלק מגאות של ממש שניכרת בקולנוע הלסבי בשנות ה־2000 . סוף סוף אפשר לדבר על רפרטואר של מאות סרטים שנוצרים על ידי יוצרות לסביות ברחבי העולם. רובם אינם פורצים את גבולות הפסטיבלים (ובתי קולנוע ייעודיים, למשל ה־Quad במנהטן), אך עם קרוב ל־300 פסטיבלי קולנוע גאה ברחבי העולם, הם בכל זאת זוכים לחשיפה בקרב קהל מעוניין.

הבמאית היחידה שהציחה לפרוץ למיינסטרים. "הילדים בסדר"
הבמאית היחידה שהציחה לפרוץ למיינסטרים. "הילדים בסדר"