לתפוס את הסודרברגים

סטיבן סודרברג הצהיר ש"תופעות לוואי" הוא סרטו האחרון. הזדמנות טובה להצדיע ליוצר הרבגוני ולתהות על תיאוריית הקונספירציה לפיה הוא בעצם חבורת קולנוענים

17 בספטמבר 2013

"תופעות לוואי" נועד להיות סרטו האחרון של סטיבן סודרברג. שלומו טוב, תודה, אבל בהגיעו לגיל 50 סודרברג הכריז שהוא פורש מבימוי סרטים. "זה שילוב של רצון אישי לשינוי ושל תחושה שההתפתחות שלי נתקעה ואני לא יודע איך לפרוץ מזה," הוא אמר בראיון ל"New York Magazine". "העריצות של נרטיב מתחילה לתסכל אותי, לפחות נרטיב כפי שאנחנו מגדירים אותו כיום. אני משוכנע שיש תחביר חדש איפה שהוא. אבל אולי זו רק הגרסה שלי לתאיזם".

מאז שהודיע על פרישה הוא הספיק לביים סרט על הרומן בין ליברצ'ה (מייקל דגלס) ומאהבו הצעיר (מאט דיימון), אבל הוא מיועד לשידור בטלוויזיה בלבד. חוץ מזה הוא עורך מחדש את סרטו "קפקא" מ־1991 שמעולם לא היה מרוצה ממנו, ואף מצלם לו קטעים חדשים. לגבי העתיד, סודרברג מבהיר שהוא ישמח לביים בתיאטרון (את המיוזיקל על קליאופטרה עם קתרין זיטה ג'ונס שהתכוון לצלם בתלת־ממד הוא מייעד עכשיו לברודוויי) וגם בטלוויזיה, אם ימצא סדרה שתאתגר אותו. חוץ מזה הוא מתכוון להתמקד בציור. זה רק הקולנוע שמתסכל אותו. וכך אנחנו מפסידים את אחד היוצרים הנועזים, המקוריים והמרתקים ביותר שפועלים בהוליווד. "אתה זוכר מה אמרנו כשנכנסנו לעסק הזה לראשונה? אמרנו שנשחק את המשחק כאילו אין לנו מה להפסיד". המשפט שאומר ג'ורג' קלוני ב"אושן 11" נקרא גם כמוטו של סודרברג עצמו, שמאז "סקס, שקרים ווידיאוטייפ" – הסרט שהזניק את מהפכת הקולנוע העצמאי בשנות ה־90 – ביים 26 סרטים שאת חלקם גם כתב, ואת רובם צילם (תחת השם פיטר אנדרוז) וערך (כמרי אן ברנרד – שם אמו לפני נישואיה).

הטריילר לסרט "תופעות לוואי":

הרפרטואר של סודרברג מגוון להפליא, וכולל דרמות אוסקר ("ארין ברוקוביץ'", "טראפיק") ומותחנים קומיים מעוטרי כוכבים (שלושת סרטי "אושן") לצד משחקים סגנוניים כ"הגרמני הטוב" ו"The Limey" וסרטים אקספרימנטליים זעירי תקציב כ"סכיזופוליס", "Bubble" ו"The Girlfriend Experience" (עם כוכבת הפורנו סשה גריי). עוד יצר ביוגרפיה דו־חלקית של צ'ה גווארה ("צ'ה") לצד סמי־ביוגרפיה של חשפן ("מג'יק מייק"), ואת סרט המד"ב הפילוסופי "סולאריס" לצד הבי מובי הזריז "בגידה כפולה", שהתחשק לו לעשות לאחר שראה בטלוויזיה את אמנית הקרב ג'ינה קרנו. המגוון רחב עוד יותר כשסוקרים את הסרטים שהפיק לבמאים אחרים, בהם "פלזנטוויל", "חייבים לדבר על קווין" ו"A Scanner Darkly". בצניעותו, לא הייתה לו בעיה לשמש גם כבמאי משנה ב"משחקי הרעב".

את ההנחה המקובלת שהוא נוקט באסטרטגיית "אחד בשבילי ואחד בשביל הוליווד" סודרברג מכחיש מכל וכל. "אני לא יכול לעבוד שנתיים על פרויקט בלי להיות לגמרי נלהב לגביו", הוא אמר באותו ראיון. "כל סרט שעשיתי היה בגלל האתגר שהוא הציע לי כבמאי… אפילו עתירי התקציב כמו סרטי "אושן", שסיפקו לי אפשרויות ויזואליות ייחודיות… אני רואה אותם כסדרת לוחות של רוי ליכטנשטיין". ההספק האדיר (סרט בשנה) והגיוון הנדיר, לצד בחירתו להתפצל לשמות בדויים, מעלה את ההיפותזה שאולי בכלל לא מדובר באדם אחד, אלא בחבורת קולנוענים שסודרברג הוא הפנים שלה. אפשר למצוא לכך רמזים בסרטי "אושן", לכאורה הסרטים הפחות אישיים ברפרטואר של סודרברג, אם כי לדבריו הוא היה צריך לשכנע את האולפן לתת לו לעשות את סרטי ההמשך, ולא להפך.

מיטב סרטיו של סודרברג:

כזכור, ב"אושן 11", קלוני (ששנה אחרי כן סודרברג יפיק את סרטו הראשון כבמאי) מתכנן שוד של בתי קזינו ומגייס מומחים בתחומים שונים להרים את הפרויקט. השוד המתוחכם משול להפקת סרט, עם קלוני בתפקיד התסריטאי־במאי ופיט בתפקיד עוזר הבמאי והצלם שעוקב אחר השחקנים באמצעות מוניטורים ונותן להם הוראות בימוי. זה לא רק מטפורי – המזימה כוללת צילום סרט שוד שמתעתע בבעל הקזינו, המשול לראש אולפן. תזת החבורה יכולה להסביר גם את פיצול האישיות של "תופעות לוואי" – סרט שמתחיל כדרמה רפואית ולפתע מחליף ז'אנר וממשיך כמותחן אפל. מצד אחר, בהחלט יכול להיות שזו דרכו של סטיבן סודרברג האחד והיחיד למרוד בעריצות של הנרטיב.