משיכה נגדית

אין ספק שהעולם שלנו הוא מקום משונה, אמרתי לעצמי כשיצאתי מחלקו הראשון, המאכזב משהו, של "נימפומנית", סרטו המדובר של לארס פון טרייר, עודי סוקר בזהירות את פני עמיתיי לצפייה. חצי עולם שואף לכסות ולהצניע כל מה שרק אפשר, בעיקר כשמדובר באישה. החצי השני מצוי בבולמוס של חשיפה. מה שאפשר היום לראות על מסכי הקולנוע פרנס בעבר בעיקר סרטים פורנוגרפיים או יצירות אמנותיות חריגות ביותר. "אימפריית החושים" של אושימה (1976) לדוגמה, או "סאלו, או 120 ימי סדום" (1975) של פאזוליני, על פי המרקיז דה סאד. הראשון יצירה גאונית, השני – יצירה של גאון; אבל שתיהן יצירות אישיות ביותר, לא ביטוי למגמה רווחת כמו היום.

גם לאחר שצפינו יחדיו בשלל ההתרחשויות המיניות שעל המסך, אינני מעז לשאול, כמעין קינסי של אולמות הקולנוע, את שותפיי לצפייה בקולנוע לב איך הייתה ההתנסות הזאת עבורם. האם הסרט עורר אותם מבחינה מינית. לא את האישה הצנומה בשיער כסוף שישבה מצדי הימני שלא הורידה במשך כל הסרט את התיק שלה מברכיה ולא את הזוג המבוגר משמאלי. זה עלול להיתפס כהטרדה מינית. בחצי הכדור שלנו הנורמה כיום בעניין זה היא שללא הסכמה מוצהרת מותר פחות ופחות לעשות ויותר ויותר לראות.

כשהמצב עוד היה הפוך, צפייה במין "עד הסוף" זוהתה בעיקר עם סרטים פורנוגרפיים. שזה לא ממש נחשב בגלל האופי המוכני שלהם. כשראיתי, לעומת זאת, את "סאלו, או 120 ימי סדום" (מעבר לעירום ומין מלעיטים בו את המשתתפים בצואה) באמצע היום בקולנוע קטן בפריז, הסרט פסק לפתע באמצע. הצופים הצרפתים ישבו בחושך בשקט גמור והמתינו. לבסוף קמתי והתרעתי לפני המקרין והקופאי שפטפטו להם בנחת. רק כשהתחדשה ההקרנה נפל לי האסימון. זה לא הנימוס והצייתנות הצרפתית, זו המבוכה. סרט כזה – נפלת איך שהוא לתוכו, מילא, אבל לדרוש במו פיך את המשך ההקרנה?!

בתל אביב, לפני שבוע, לא הייתה תקלה. והקהל צפה בסרט בשקט בלתי אופייני למקומותינו. מין מלא בסרט אמנותי מכניס גם היום את הקהל למבוכה. אלא שלרוב האנשים, כך אני מתרשם, להודות בכך זו בושה גדולה עוד יותר. המצב מחמיר כשצופים בסרט כזה בחיק המשפחה. אנחנו משפחה קולנועית מאוד לכן הדבר קורה לעתים קרובות. האם בצפייה משותפת, הורים וילדים גם יחד, בסרט מיני עד מאוד, אין קורטוב של גילוי עריות? לפי תחושתי – כן, אבל מי רוצה לדבר על כך.

אז סיפרתי לתלמידה שלי לכתיבה, בחורה בשנות ה־30 לחייה, שראיתי את "נימפומנית".

אמרה לי: אני רואה פחות ופחות סרטים כאלה כי אני לא יכולה לסבול יותר את 
החפצת הנשים הזו.

אמרתי: וגברים?

אמרה: יש הרבה פחות.

אמרתי: וכשיש? למשל הסרט המצוין "זרים על שפת האגם" של אלן גירודי (2013). 
גברים ערומים, אף אישה ומין הומוסקסואלי מלא.

אמרה: גם זה מפריע לי. כשאני רואה את "ספרטקוס", חלק מהזמן רואים להם הכל וזה 
דוחה אותי.

אמרתי: אז זה לא שייך דווקא לנשים.

אמרה: זה שייך לכך שזה מיותר. אין לכך שום הצדקה.

אמרתי: למה צריך הצדקה?

אמרה: כי אם לא, זה סתם פורנוגרפיה.

אמרתי: אבל הם מתפשטים או עושים סקס בנסיבות שגם בחיים זה מה שקורה. אז מדוע 
לא להראות את זה? ככל שאני יכול לראות, אין שום סיבה הגיונית להימנע מכך.

אמרה: זה לא רק מין, גם אלימות קשה לי לראות.

אמרתי: בעיניי יש הבדל מהותי. אלימות ביצירה בדיונית, בקולנוע או בטלוויזיה,
היא כמעט תמיד מפוברקת. אבל כשרואים בסרט אישה או גבר ערומים, 
או כשפין חודר מול עיניך לנרתיק, זה קורה בפועל. כשבטקס האוסקר הכריז המנחה 
בקול גדול מה ראו לכל שחקנית בסרטים שבהן היא הופיעה הוא צדק. באמת ראו להן.

גברים עירומים בלי אף אישה באופק. זרים על שפת האגם

היא השתכנעה. אף פעם לא חשבה על כך. אבל אז נזכרתי איך, לפני שנים, בבית קולנוע בצפת (לא צרפת) אני וחבר ושני בנינו, בני ה־10, הלכנו לסרט. הבן שלי, היום במאי קולנוע, לא יכול היה לשאת אלימות על הבד. הבן שלו – אהבה. הסרט היה מלא אלימות וארוטיקה. "משעמם" היה הבן שלי צועק כל פעם שהתחיל משהו דמוי אלימות ומפנה ראשו . "משעמם" היה צועק חברו כשהתחיל משהו ארוטי ומכסה את עיניו.

במבחן החוויה אלימות ומין מתקבלים, אם כך, כממשיים באותה מידה ועדיין אין בעיה לשלם לשחקנים ולשחקניות עבור אלימות מדומה, אבל כשמשלמים להם לעשות סקס מול המצלמה, גם ביצירה אמנותית, האם אין זה דומה ולו במשהו לזנות? אכן, קשה מאוד לקבוע מסמרות בעניין זה, כי את הקדמה כידוע אי אפשר לעצור וודאי לא לסכם את סיבוכיה וסתירותיה הפנימיות ברשימה קצרה.

החלק השני של "נימפומנית" היה הרבה יותר טוב. פון טרייר, במאי מטריד מנוחה במובן הטוב של המילה, חשף שוב אישה יפה וצעירה להתעללויות מסוגים שונים, מיניים בעיקר. גם אם לכאורה היא רחוקה הפעם מלהיות קורבן בלבד, היא יוזמת ואף מתעללת בעצמה. הפרברסיה הקבועה של פון טרייר מוצאת את הדרך שלה לאכול את העוגה ולשמור עליה. אין פלא שהקטע הטוב ביותר בסרט, לטעמי, הוא זה שבו היא מתמכרת לגבר שמצליף בשוט על ישבנה החשוף בעוד היא מחככת ערוותה במה שרק אפשר. תמצית מזוככת לגרעין ההתענגות הלא נסתר של טרייר שמזכיר במשהו את "יפהפיית היום" של בוניואל (1967), שיחד עם היצ'קוק ורבים אחרים בנו תרבות קולנועית שלמה על הצנעה וחשיפה. תרבות שעלולה להיעלם ולהשאיר אותנו עם חוף נודיסטי מונוטוני מאופק עד אופק. או, שבערמומיותו חסרת המנוח של היצר יצמח משהו נפתל אחר?

ספרו החדש של חיים לפיד, "כיכר מילאנו", יראה אור בקרוב בהוצאת כתר