10 המלצות צפייה אלטרנטיביות לאנשים ששונאים סרטי שואה

ממזרים חסרי כבוד (2009)

פנטזיית הנקמה של קוונטין טרנטינו מתפקדת כמו מדורת ל"ג בעומר של פעם, שבה היינו מעלים באש בובות של צוררי ישראל. הסרט מגולל שני סיפורים מקבילים – האחד עוקב אחר שושנה דרייפוס, יהודייה צרפתייה שכל משפחתה נרצחה למול עיניה והיא ממציאה את עצמה מחדש כבעלת בית קולנוע בפריז; והשני מספר על יחידה של חיילים יהודים אמריקאים שמטילה חיתתה על הצבא הגרמני – חבריה מקרקפים את קורבנותיהם ומותירים אות קין בצורת קעקוע של צלב קרס על מצחם של הבודדים שהם משאירים בחיים. כריסטוף וולץ בהופעה המרהיבה שגילתה אותו לעולם נע בין שני הסיפורים שנפגשים בסצנת השיא המתרחשת בבית הקולנוע, שם מוצעת לנו היסטוריה אלטרנטיבית.

גברת מייטלמאייר (2002)

נגיד שהיטלר לא התאבד בבונקר, אלא הצליח לחמוק משם והוא מתגורר בדירה קטנה בלונדון של 1947, מחופש לאישה. אודו קיר, שכבר גילם את אדולף היטלר ב"100 שנות היטלר – השעה האחרונה בבונקר", הוא גברת מייטלמאייר השולחת מכתבים לארגנטינה ומחכה שחבריה הנאצים יבואו לגאול אותה, בסרט בריטי קצר ועתיר תקציב. הגברת מסתבכת כששכן יהודי ניצול שואה מחזר אחריה בעקשנות ומתייצב בדירתה עם וודקה וגפילטע פיש. הסרט משתעשע עם הסטריאוטיפ האנטישמי של יהודים חרמנים החושקים בגרמניות בלונדיניות, והכל מוביל לתוצאה גרוטסקית להפליא.

תרגיע – "הניצול" (2004)

בפרק התשיעי בעונה הרביעית לארי דיוויד מוזמן לארוחת ערב, וכשהרב אומר שיביא איתו ניצול לארי מציע לאביו להביא את חברו הניצול, כדי שלשניים יהיה על מה לדבר. ה"ניצול" של הרב מתגלה כבחור חסון שהשתתף בתכנית הריאליטי "Survivor", מה שלא מונע ממנו להתחיל להתווכח עם הניצול השני מי מהם עבר חוויה קשה יותר. "היינו צריכים לשרוד 42 ימים בלי חטיפים" טוען הצעיר. "אני הייתי במחנה ריכוז, לפעמים לא אכלנו חודש" משיב הזקן, אבל הצעיר לא מתרשם. כרגיל, בסוף לארי הוא הקרבן והאשם גם יחד.

זה בוודאי המקום (2011)

שון פן מגלם את אחד הגיבורים הקולנועיים היותר ביזאריים בסרטו האמריקאי הראשון של פאולו סורנטינו האיטלקי. שאיין הוא כוכב רוק לשעבר, שעדיין לא השיל מעליו את הופעתו הגותית. הוא טס לניו יורק להתאחד עם אביו שעמו לא דיבר 30 שנה, אך מגיע מאוחר מדי. ביומנו הוא קורא שאביו ניצול השואה חווה באושוויץ עלבון קשה מידיו של קצין אס.אס ושאיין מחליט לאתרו ולנקום את נקמת אביו.

הדיקטטור הגדול (1940)

צ'רלי צ'פלין, שהוטרד מהדמיון של שפמו הקולנועי לזה של היטלר, היה הראשון בהוליווד שהעז לעשות סרט שתקף את המנהיג הנאצי עוד לפני שארה"ב הצטרפה למלחמה. הוא מגלם תפקיד כפול – השליט הינקל וספר יהודי שמנסה לשרוד בגטו. באחד משיאיו הסאטיריים של הסרט הדיקטטור נושא נאום חוצב להבות תוך שליטה טוטאלית בקהל, ולמרות שהוא נאמר בג'יבריש, שנאתו העזה ליהודים נשמעת באופן ברור. טעות מביאה לחילופי זהויות, ובסוף הסרט הספר נושא נאום בפני חייליו של השליט, שבו הוא קורא להם לא להישמע למפקדיהם שמתייחסים אליהם כאל עדר פרות. "אנשי מכונות עם מוח מכונה ולב מכונה! אתם לא מכונות!".

מקס (2002)

מה אם הצייר החובב היטלר היה מפתח קריירה אמנותית ומוותר על שאיפותיו הפוליטיות? ג'ון קיוז'אק מגלם את מקס רותמן, סוחר אמנות יהודי בגרמניה המובסת של 1918. הוא מגלה עניין בכישרון של אדולף הצעיר (נוח טיילור), ומעודד אותו להמשיך, למרות שהוא מודע לאנטישמיות שלו. מנגד איש צבא משכנע את היטלר להצטרף למפלגה הנאצית. האיש הצעיר מתחבט בין שני מסלולי חיים שונים, ומה שמטה את הכף הוא אכזבתו מרותמן שלא הגיע לפגישה שקבעו – הוא לא יודע שבדרך לשם רותמן הוכה מכות רצח על ידי אנטישמים משולהבים שיצאו מנאום שלו עצמו.

פניו של הפיהרר (1942)

לפני שארה"ב הצטרפה למלחמה וולט דיסני אמנם גילה סימפתיה לאישים ורעיונות נאציים, אבל ב-1942 אנשיו יצרו סאטירה אנטי נאצית, שזכתה באוסקר לסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר. דונאלד דק מתעורר בגרמניה הנאצית ומוצא את עצמו עובד בפרך במפעל לייצור נשק. אבל מה שמתיש עוד יותר הוא הצורך להגיד הייל היטלר כל פעם שמוצבת בפניו תמונה של הפיהרר, וזה קורה עשרות פעמים במהלך שמונה הדקות של הסרט. בסופו הוא מתעורר שוב באמריקה, לבוש בפיג'מת פסים וכוכבים, ומבין לרווחתו שחלם חלום.

Iron Skyי(2012)

בעתיד של 2018 דוגמן שחור שמסייע לנשיאת ארצות הברית בקמפיין לבחירתה המחודשת נוחת על הירח ומגלה שם מושבה של נאצים שברחו אחרי התבוסה במלחמה והקימו את הרייך הרביעי. הם לא מתכוונים להישאר שם עוד זמן רב, אלא מתכננים פלישה לכדור הארץ והשמדה המונית. הם נעזרים בטכנולוגיה המתקדמת של הסמארטפון שלקחו מהדוגמן. הפקה פינית המתוארת כקומדיית אקשן חללית, ומתוגברת בהופעה של אודו קיר, שמרבה לגלם נאצים.

קברט (1972)

המחזמר זוכה 8 פרסי האוסקר בבימויו של בוב פוסי (יהודי, כמו כותבי השירים קנדר ואב והכוכב ג'ואל גריי) מתרחש סביב קברט בברלין של 1931 על רקע עליית הנאצים. למול הפריצות המינית הנחגגת בקברט המעושן (שם המנחה הגרוטסקי שר שיר אהבה אנטישמי לקופה יהודייה), הסרט עוצר בפונדק דרכים שבו הכפריים הטובים מצטרפים בהתרגשות לשיר היפהפה ומעורר ההשראה "המחר שייך לי", המושר על ידי נער בלונדיני זך פנים במדי היטלר יוגנד. הוא מסיים את השיר עם הצדעה במועל יד. זה רגע מצמרר שמאייר כה יפה את הפיתוי הנאצי. גם שאר השירים בלתי נשכחים.

להיות או לא להיות (1942)

הקומדיה הקלאסית של ארנסט לוביטש מספרת על קבוצת תיאטרון בוורשה שמשתפת פעולה עם המחתרת, לפני ובמהלך הכיבוש הנאצי. זאת סאטירה מזהירה ומצחיקה להפליא על היטלר ואנשיו, שאף זכתה לרימייק לא רע ב-1984 עם מל ברוקס בתפקיד השחקן האגוצנטרי. אבל כמו (כמעט) תמיד, המקור עדיף. כמה מהרגעים המצחיקים ביותר שייכים לשחקן משנה שזוכה לגלם את היטלר מול חיילים נאצים שטופי מוח. השחקן היהודי זוכה ברגע החסד שלו כשהוא נושא את נאומו של "הסוחר מוונציה" ("אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם?") מול אותם חיילים.