עד תודבר המחלה

בין המועמדים בשנה שעברה לאוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר נכלל גם "איך לשרוד מגפה", סרטו של הבמאי דיוויד פרנס. הסרט, שהוצג לראשונה בספטמבר שעבר בפסטיבל סנדאנס, מציג את הסיפור הקשה והבלתי ייאמן של מגפת האיידס דרך מאבקן של קבוצות אקטיביסטים בשנים הראשונות להתפרצות הנגיף בארצות הברית. הסרט חושף את הסיפור מאחורי המאבק העולמי במגפה מנקודת מבטם האנטי ממסדית של הפעילים: כיצד התחילו במאבקם ומדוע היה בו צורך? מה היה ביכולתם לעשות ללא ידע מוקדם ברפואה ומחקר, וכמובן, שאלת מיליון הדולר – בזכות מי מיליוני נשאי איידס חיים כיום חיים תקינים?

הסרט, שתחילתו בימים בהם איידס נחשבה למחלה של הומואים בלבד ובתי חולים סירבו לטפל בנשאי HIV, עוקב אחרי שתי קבוצות מחאה מרכזיות שהיו פעילות במהלך שנות ה־80 ושנות
ה־90: Act Up – קואליציית איידס לשחרור כוח, ו־TAG – קבוצת פעולות טיפול. Act Up הוקמה בשנת 1987 במרכז ההומו־לסבי בניו יורק בעקבות נאום של המחזאי ופעיל זכויות הלהט"ב לארי קרמר. היא כללה חבורה של צעירים וצעירות אידיאליסטים ויצירתיים, בעיקר הומוסקסואלים שחלקם גם היו נשאי נגיף HIV בעצמם, שהחליטו לקחת את גורלם בידיהם. המטרות העיקריות של Act Up היו שיפור תנאי חייהם של חולי איידס, העלאת המודעות למחלה וחקיקה שתסדיר מחקר וטיפול במחלה.

הקבוצה ארגנה פעולות מחאה גדולות ויצאה לרחובות להפגין, בעוד חברים אחרים בה התמקדו בצד המנהלתי והיו מעורבים בכל מה שקשור לקידום המחקר, להשגת אישורים מהירים לתרופות ולקידום תוכניות ממשלתיות לטיפול במגפה. בשלב מסוים הפכה הקבוצה לארגון חזק ואפילו מיליטנטי שהתפצל לשתי קבוצות שונות, ושבסופו של דבר, במאמץ משותף, הצליחו לגרום למשרד הבריאות ולחברות תרופות להאיץ את פיתוח הטיפולים והתרופות לאיידס.

לארי קרמר, פיטר סטאלי, רוברט רפסקי, אן נורתרופ, ג'ים איגו, ויטו רוסו, גאראנס פרנק רותה ומארק הרינגטון הם גיבורי הסרט. הפעילים שהנהיגו את המחאה ולחמו על חייהם האישיים ועל חייהם של מיליונים נוספים. רובם עזבו את מקומות עבודתם והקדישו את כל זמנם למאבק, חלקם היו אמנים ולכן אופני הפעולה שלהם הצטיינו במקוריות וביצירתיות. הסרט מציג צילומי ארכיון מרתקים מתקופת המאבק, כולל האירועים המכוננים, הכישלונות קורעי הלב, אחורי הקלעים של המחאה וחייהם הפרטיים של הפעילים. בסופו של דבר הארגונים הללו גם הגיעו להישגים רבים: בראש ובראשונה, בזכותם השתנה הסטטוס של האיידס ממחלה סופנית לכרונית בלבד, ועקשנותם היא זו שהובילה לפריצת הדרך המשמעותית בשנת 1996 עם פיתוחו של קוקטייל תרופות חדשני שבזכותו שיעור התמותה צנח משמעותית והוא אפשר לחיות עם הנגיף לאורך זמן.

במהלך שנות המחאה הצליחו חברי הארגון ליצור עניין תקשורתי גדול: במרץ 1987 התקיימו מספר הפגנות גדולות בוול סטריט שבמהלכן נעצרו עשרות מחברי הארגון; באוקטובר 1988 השתלט הארגון על משרדי מנהל המזון והתרופות האמריקאי ליום אחד; בדצמבר 1989 כ־4500 מפגינים התאספו סביב הכנסייה המרכזית בניו יורק, פרצו לתוכה כשהם צועקים סיסמאות בגנות עמדת הכנסייה נגד הומוסקסואלים ונגד הפצת קונדומים; ובעקבות אמירה גזענית של מושל צפון קרוליינה חברי הארגון עטפו את ביתו בקונדום ענק.

צעדת ענק בסן פרנסיסקו:

הסרט מסתיים עם נאומו של פיטר סטאלי מהוועידה לאיידס שנערכה בסן פרנסיסקו, ובו הוא מצטט משפט שאמר חברו למאבק, השחקן ויטו רוסו שמת מהמחלה: "כשדורות העתיד ישאלו מה עשינו, אנחנו חייבים לספר להם שהיינו בחוץ ונלחמנו. יום אחד המאבק באיידס יסתיים, וכשהיום הזה יגיע אנשים יחיו ביחד על פני כדור הארץ – הומואים וסטרייטים, שחורים ולבנים, נשים וגברים. כולם ישמעו את הסיפור שפעם הייתה מגפה נוראית ושקבוצה אמיצה של אנשים נעמדו מולה ונלחמו, ולפעמים גם מתו, למען אנשים אחרים שיוכלו לחיות ולהיות חופשיים".