התנהג כרומאי: הסרטים הכי טובים בפסטיבל צ'ינמה איטליה

אהבה ועולם תחתון

האחים מרקו ואנטוניו מאנטי יוצרים קומדיות פשע מוזיקליות, וכזה הוא גם סרטם האחרון שזכה בפרס דוד דונטלו (האוסקר האיטלקי) לסרט הטוב ביותר. ראש המאפיה של נאפולי מחליט לפרוש ולהתחזות למת, אך המזימה מסתבכת כשהוא מזוהה על ידי מי שהייתה אהובתו של שומר ראשו. השירים בינוניים ולפעמים הפאתוס גובר על הקומדיה, אבל קלאודיה גריני מצוינת בתפקיד אשתו חובבת הקולנוע של הבוס וכל העסק די מבדר.

העדינות

גם סרטו של ג'אני אמליו הוותיק ("גנב הילדים") מתרחש בנאפולי, אך מציג זווית שונה לגמרי. זקן נרגן ומנוכר לצאצאיו (רנטו קרפנטיירי זכה בפרס השחקן) מתיידד עם המשפחה הצעירה שעוברת לדירה הסמוכה. אם נדמה שזו הולכת להיות דרמה מחממת לב על תיקון הנפש, פרץ זעם פתאומי של הבעל החביב רומז שלא כך הוא. לוקה ביגצי (הצלם של סורנטינו) צילם יפה.

סיפורים על אהבה שלא מן העולם

פרנצ'סקה קומנצ'יני (בת למשפחה קולנועית מפוארת) כתבה וביימה דרמה חושנית, כנה ונוגעת על פרופסורית לספרות שמתקשה להתמודד עם הפרידה מבן זוגה. אף שהיא יזמה את הפרידה היא אובססיבית אליו, מה גם שכבת 40 פלוס היא נחשבת לסחורה משומשת בעוד הוא בשיאו בגיל 56, אז היא בוחנת אפשרויות חדשות.

"Stories of Love that Cannot Belong to this World"

גרמניה שנת אפס

הפסטיבל מציג חמישה מהסרטים הנאו־ריאליסטיים הבולטים של שנת 1948, בהם "גונבי האופניים", יצירת המופת של ויטוריו דה סיקה שעליה אין צורך להמליץ. סרטו של רוברטו רוסליני מאותה שנה מספר על חייו הבלתי נסבלים של ילד הנאבק לשרוד בברלין ההרוסה והכבושה אחרי המלחמה, והוא מצמרר וקורע לב לסירוגין.

האדמה רועדת

האפוס הסיציליאני של לוקינו ויסקונטי הוא משיאי הנאו־ריאליזם. הסרט מתאר בסגנון כמו תיעודי את חייה של משפחת דייגים ענייה, ועוקב אחר ניסיונו של הבן למרוד בשיטה הפאודלית הנצלנית ולרכוש סירה שתשפר את מעמדו הכלכלי והחברתי. זה סרט מר, נטול סנטימנטליות ומרהיב ביופיו. סגנונו האופראי של ויסקונטי כבר ניכר בו ורק המשחק הלקוי של הדייגים פוגם בשלמות החוויה.

ללא רחמים

הפסטיבל מציע גם הזדמנות נדירה לצפות בסרטו של אלברטו לטואדה, על פי תסריט מאת פליני (בטרם הפך לבמאי) ועם מוזיקה של נינו רוטה. זאת מלודרמה נאו־ריאליסטית על צעירה חסרת בית ועל החייל האמריקאי השחור שמתאהב בה ומסתבך בפשע בניסיונו להצילה מזנות. השחקנים האמריקאים חלשים אבל האיטלקים מצוינים, והסרט עתיר אווירת ייאוש ומצולם יפה על ידי אלדו טונטי הגדול.

← צ'ינמה איטליה, סינמטק, שפרינצק 2 תל אביב, שבת־שבת (21.4־28.4)