כך הרגה הוליווד את הז'אנר הכי חמוד שהיה לה – קומדיית התיכון

1 בספטמבר הגיע. תלמידי התיכון נרגשים לקראת כל הרגעים הקסומים שמצפים להם לאורך השנה: תחרות הכישרונות, מסיבת הענק בבית של מישהו שהם לא מכירים, מזמוזים סודיים במגרש הספורט, קרבות הטריטוריה בקפטריה וכמובן נשף סיום השנה, עם כל הפונץ' והדרמה. רגע, לא. הם הולכים להזיע בחולצת בית ספר, להשתרך מאחור בטיול השנתי ולברוח מצלם המגנטים במסיבת סוף י"ב. קומדיות התיכון האמריקאיות עד בחילה שהאירו את מסיבות הפיג'מות של ילדותנו היו שקר כל כך יפה, שכמעט השתכנענו שכשנגיע לגיל תיכון כולם ייראו בני 30, יתלבשו יפה ויצפו במשחק הפוטבול הגורלי מול קבוצה שנואה מתיכון יריב (עם שם של חיה מפחידה). עם זאת, מבט קצר על סרטי ההתבגרות שהגיעו לקולנוע בשנים האחרונות מגלה שהקומדיות החמודות האלה הן זן בסכנת הכחדה.

>> למתחם הקולנוע והסרטים של Time Out

אחד מסרטי התיכון המדוברים האחרונים, "באה בקלות" ("Easy A") משנת 2010, הוא דוגמה מושלמת לסרט תיכון שכזה, רק עם המון מודעות עצמית. לאורך הסרט הגיבורה מספרת לצופי הבלוג שלה על הדרמה שהתרחשה בשנתה האחרונה בתיכון, תוך שהיא מתעכבת על כל קלישאה קולנועית שהיא עצמה ביקשה לאמץ ולחוות. "מה קרה לאבירות? היא קיימת רק בסרטים משנות ה־80?", היא שואלת על רקע מונטאז' של סצנות מסרטי התבגרות. "אני רוצה את ג'ון קיוזאק עם בום בוקס מחוץ לחלון שלי. אני רוצה לרכוב על מכסחת דשא עם פטריק דמפסי. אני רוצה שג'ייק מ'בת 16 הייתי' יחכה לי מחוץ לכנסייה, את ג'אד נלסון מניף אגרוף באוויר כי הוא יודע שהוא השיג אותי".

חולמת על ג'ון קיוזק. "באה בקלות"

כש"באה בקלות" הגיע למסכים הז'אנר כבר היה בשלבים מתקדמים של דעיכה, אחרי עשור שבו העולם הלך ומאס בנוסחה, גם אם כמה להיטים מתוכו כן הצליחו להיכנס לפנתיאון: "מעודדות צמודות", "ילדות רעות" ו"סופרבאד". שנתיים אחרי "באה בקלות" הגיעו "ג'אמפ סטריט 21", שנתן לז'אנר חיבוק דוב של מודעות עצמית, "פרויקט X", גרסת הפי 1,000 יותר של סרט מסיבת הבית האפית, ו"כמה טוב להיות פרח קיר", נציג הדור החדש והמבאס של סרטי ההתבגרות: עיבודים לספרים לנוער, מקסימים ומלאי רגש, אבל עם גרעין אפל, כבד ומלנכולי. סרט התיכון השמח פינה את מקומו בספסל האחורי של המגניבים. זה לא שסרטים כאלה לא יוצאים יותר בכלל אבל זה קורה הרבה, הרבה פחות.

אילו סרטי התבגרות כן עושים היום? כאלה שיתאימו לדור חרדתי ומבוהל, שנולד קצת לפני או קצת אחרי אסון התאומים וכמה שנים אחר כך חווה את המשבר הכלכלי של 2008. הכל התחיל עם הארי פוטר, שסדרת הסרטים בכיכובו הסתיימה ב־2011 , ואחריו הופיעו סרטים על פי סדרות ספרים אחרים: "דמדומים" ו"משחקי הרעב" בראש; אחריהם כותרים לוהטים פחות כגון "מפוצלים", "המעניק" ו"הגל החמישי". סרט התבגרות ממוצע של העשור השני של שנות ה־2000 ילווה נערות ונערים שמפלרטטים עם הסכנה ("משחקי חובה", "בלינג רינג"), נמצאים בסכנה ממשית לחייהם ("אשמת הכוכבים", "אם אשאר", "לפני שאפול", "הכל, הכל") או נפתחים בהדרגה לרעיון שמחר הכל יכול להיגמר ("העכשיו המדהים", "אני, ארל וזאת שעומדת למות"). לא לכל המתבגרים האלה בכלל יש פנאי ללימודים, אבל גם אלה שיש להם מתעסקים במשהו אחר. זהו כמובן חלק משינוי גדול יותר שעבר בעשור האחרון על תעשיית הקולנוע: גיבורי על, מדע בדיוני, פנטזיה, יקומים משותפים וסרטי קונספט הפכו לדבר הכי לוהט.

באנו לבאס. "משחקי הרעב"

ובינתיים בישראל, כרגיל, החגיגה מתחילה באיחור של כמה עשורים. במשך שנים מתבגרי הקולנוע הישראלי התמודדו עם תחלואיה של החברה הישראלית, מתו בצבא או סתם אנסו את השכנה, ואם רציתם סרט בעברית על סקס, חברות ואהבה בגיל הנעורים הייתם צריכים להסתפק ב"אסקימו לימון". אז עכשיו יושבים לצדו על המדף גם "ברש" מ־2015 , "כמעט מפורסמת", "ג'סטה" ו"מועדון החנונים" החדשים ושני סרטי "גאליס", שאין בהם לוקרים ונשפים אבל יש נערים על סף מוות בעולם פנטסטי. ב"ג'סטה" כבר דחפו למישהו את הראש לאסלה וב"מועדון החנונים" כולם מרכיבים משקפיים ולובשים חולצות מכופתרות. אז אם אתם מתגעגעים לשקרים האמריקאיים המתוקים של הניינטיז, יכול להיות שתקבלו אותם בקיץ הבא בגרסה דלת תקציב ועם נועה קירל בתפקיד אורח.

אבל האם יש בכלל טעם להתאבל על סרט התיכון של פעם, זה שהיו בו קרבות אוכל ובריון שדוחף את הראש של מישהו לאסלה במקום סצנות קרב עכובות מדם? יכול להיות שתפקידו ההיסטורי פשוט הסתיים, שהדור הנוכחי מעדיף להתמודד עם ההתבגרות שלו בדרך אחרת, והיחידים שעדיין רוצים לראות עוד סרטי תיכון שמחים וקלילים הם בני 30 פלוס בהתקף נוסטלגיה. סביר יותר להניח שבני הנוער של היום יסבלו בעתיד מדיכאון ומחרדה כי העולם מדכא, לא מפני שהסרטים של נעוריהם היו מדכאים. לעומת זאת הם כנראה לא יפילו אימפריה עם חץ וקשת רק כי העריצו את ק אטניס בגיל 15.

כמו בכל דיון בתרבות הישראלית אחרי רצח רבין ו/או אחרי האינתיפאדה השנייה – גם כאן הטיעון היחיד שחשוב הוא "אבל זה כיף". עם כל הכבוד לרצינות והכבדות של סרטי הנעורים החדשים, גם לסרטים קטנים וחמודים יש משמעות. לא כל דבר רציני הוא בהכרח חשוב, מה גם שלא כל דבר שאנחנו רואים צריך להיות "חשוב". הסרטים החדשים האלו לא באמת נוסחתיים פחות מאלה שקדמו להם, הם פשוט עובדים לפי נוסחאות אחרות, וגם אלה יימאסו מתישהו. כשסרטי הנעורים יחזרו למסדרונות בית הספר ולאווירה הקלילה, הם לא בהכרח יהיו סרטים על נערים סטרייטים ולבנבנים שמתים לאבד את הבתולין. אפשר לקוות שהם יהיו מגוונים יותר, פתוחים יותר ודומים יותר למה שאשכרה יקרה לצופים שלהם בבית הספר. ואם לא, לפחות שיהיו בהם פחות מחלות סופניות.