7 דברים שאתם צריכים לדעת על קסבייה דולאן, במאי הסרט "מאמי"
אחרי שזכה בפרס נחשק בפסטיבל קאן על סרטו החדש "מאמי", ילד הפלא קסבייה דולאן הוא כבר ממש לא יוצר אזוטרי להיפסטרים בלבד. בשיחה איתו גילינו שבעה דברים שאתם צריכים לדעת על הבמאי שהפך לשם דבר עוד לפני יום הולדתו ה־25
כבר כמה שנים שהשחקן והבמאי הקוויבקי קסבייה דולאן הוא הסוד השמור של תעשיית הקולנוע העצמאית. פצצה מתקתקת שמאיימת להתפוצץ בכל רגע ולפזר רסיסים של ריח נעורים לכל עבר. "מאמי", סרטו החדש, הוא הגפרור שדולאן חיכה לו. כמו בסרטיו הקודמים גם ב"מאמי" בולטת הסתירה המאפיינת את יצירתו כבמאי – שמחת חיים מתפרצת של גבר צעיר לצד טביעת אצבע של מאסטר קולנוע ותיק. התוצאה היא סרט עוצמתי, חושפני ומטלטל כמו פצע מדמם, המלווה בפסקול מופלא שבו שולטת מוזיקה מסוף הניינטיז.
בלב "מאמי" עומדת מערכת יחסים סוערת בין טינאייג'ר לא מאוזן (אנטואן־אוליביה פילון) לבין אמו האימפולסיבית (אן דורבאל), שהיא הורה יחידנית. הקשר של השניים מוצג על רקע עלייתו של חוק קנדי בדיוני, לפיו הורים יכולים להתנתק מילדיהם אם הם לא מתנהגים כהלכה, ואף לאשפז אותם בתנאים מקלים. הסרט מצולם כולו בפריים ריבועי מושלם, הגורם לו להיראות מעט כמו פיד אינסטגרם שהתעורר לחיים. אפשר להניח ש"מאמי" היה נחשב ליצירת מופת ללא קשר לגיל הבמאי, אבל דולאן רק בן 25. ואם זה לא מספיק מרשים ומעצבן, זהו כבר סרטו החמישי – וסרטו הרביעי שזוכה להקרנת בכורה בפסטיבל קאן. "מאמי" אף גרף בפסטיבל את פרס חבר השופטים היוקרתי, ואותו חלק דולאן עם ז'אן לוק גודאר בן ה־83 בכבודו ובעצמו.
ישבנו עם הבמאי הצעיר והנלהב – גיי מוצהר שמעדיף לדבר על "טיטאניק" מאשר על גודאר – במלון יוקרתי בסוהו, כדי לבדוק מה נוכל ללמוד על האיש שעל פי השמועה הוא בעל הכישרון הטבעי הגדול ביותר לקולנוע מאז אורסון וולס.
הוא לא מכין שיעורי בית
"אני זוכר את היום שבו הראיתי לסוזן קלמנט, שמשחקת ב'מאמי', את הסרט הקודם שלי, 'טום בחווה'. באותה תקופה היא גרה אצלי, והיה לנו כיף ממש בחופשת כריסמס: צפינו בבינג' בכל הפרקים של 'אורות ליל שישי' ובהרבה סרטים של היצ'קוק, כי עד אז לא ראיתי אף אחד מהם. היא אמרה לי: הסרט שלך נראה כאילו הוא מושפע מאוד מהיצ'קוק, וכשאנשים ישאלו אותך על זה, אתה לא יכול להגיד להם שלא ראית שום סרט שלו, כי תצא די אידיוט. אז בוא נלך לחנות ונקנה לך מארז".
הוא לא מציית לחוק
"מוסדות לנוער עברייני או לנוער בסיכון לא באמת יכולים להעיף ילדים לרחוב, כפי שהצגתי ב'מאמי'. פשוט הבנתי שאני יכול או ליצור סרט ריאליסטי או לספר את הסיפור שרציתי לספר, שהוא יותר מהכל סיפור על אהבת אם. לא רציתי להיכנס לכל העניין של בתי משפט ושל שוטרים. האמת היא שצילמנו סצנות כאלה, אבל השארנו אותן מחוץ לסרט, כי הרגשתי שהן מאולצות מאוד. לא רציתי ליצור סרט דוקומנטרי. חלק ממני רצה להימנע מטענות של אנשים שהסרט לא מציאותי, אז אמרתי, בסדר, בואו נמנע מהם את זכות הדיבור ונמקם את הסרט בקנדה בדיונית".
הסרט החדש שלו נראה כמו תמונת אינסטגרם
"זה הסרט האמוציונלי ביותר שעשיתי, ללא ספק. הרעיון היה ש'מאמי' ינסה להציג קו עלילתי ברור של התמוטטות – שהסרט יהיה ממוקד ועוצמתי, ושאני אשאיר בצד את הראוותנות ואת האגו שלי. הממדים של 1:1 במסך נבחרו בעיקר כדי להימנע מהסחות דעת".
הוא אוהב לעבוד עם חברים
"כשאני צופה בסרטים שבהם השחקנים לא מוצלחים במיוחד, אני נוטה לחשוב שאולי לשחקן היו רעיונות נהדרים, אבל הבמאי היה משותק או מפוחד מכדי להעיר לו, כי הוא כוכב ענק. אני מכיר את השחקנים שלי גם בחיים האמיתיים. אני יודע בדיוק מי הם, ואני משתמש בזה ככלי. זה מאוד יעיל לבמאי לדעת איך מישהו צוחק בחיים האמיתיים או איך הוא בוכה. אם אתה מכיר את האנשים, אתה יכול לדחוף אותם קצת מעבר למי שהם בחיים האמיתיים, כי העניין במשחק אינו להפתיע אחרים – העניין הוא להפתיע את עצמך. ואותי".
הוא לא מרגיש צורך להתנצל על היצירות המוקדמות שלו
"בקומוניקט של 'מאמי' שכתבתי לפסטיבל קאן, ציינתי ש'הרגתי את אמא שלי', הסרט הראשון שלי, שיצרתי בגיל 19, היה מכתב אהבה לאמי שלא הובן נכון. מאז אני מתחרט על הטקסט הזה. כתבתי שהרגשתי שהייתי חייב להרוג את אמי בסיפור הראשון, ושבסרט החדש אני מרגיש שאני נוקם את נקמתה. אבל 'מאמי' לא נעשה כתגובה ל'הרגתי את אמא שלי'. אין כל קשר ביניהם. הם לגמרי מנוגדים באווירה, בעיצוב, בצבע, באור, ברקע, בקונפליקט, בהקשר החברתי – אפילו באופי המשבר שבסרט אחד הוא לגמרי מקרי, ובשני מדובר במשבר אקזיסטנציאליסטי לכל דבר. העימות ב'הרגתי את אמא שלי' הוא קטנוני: שני אנשים רבים כי לאחד מהם יש פירורי לחם בזווית הפה".
הוא לא לוקח את עצמו ברצינות
"אני לא לוקח את עצמי ברצינות, ואיש מהאנשים שעובדים איתי לא לוקח את עצמו ברצינות. ואם הם רציניים מדי, לא נעבוד שוב יחד, כי אין כל טעם להתייחס לעצמך ברצינות. יכול להיות שהסרט שנעשה יהיה מאוד רציני בסוף, אבל אין לי זמן לאגו".
הוא רוצה שתגידו לו איך אתם באמת מרגישים
"קשה לשמוע שהרעיון שלך מטומטם, אבל זה עדיף מאשר לעבוד עם אנשים שמגוננים עליך יותר מדי ומכבדים אותך יותר מדי, מכדי לומר לך שהגזמת. כי כולם יגידו לך את האמת כשהסרט יצא, כעבור שמונה חודשים, כשיהיה מאוחר מדי. לפעמים אתה רואה סרט, ואומר: 'יש מצב שאף אחד לא אמר ליוצר את האמת?'. אתה לא יכול ליצור סרט לבד. אתה פשוט לא יכול. סרט הוא לא ציור, ולא צילום. אם אתה יוצר רק לעצמך, באיזה טריפ אגואיסטי, זה תמיד יוצא חרא".
מאמי, קולנוע לב, החל מ־12.3