שפחות הצליחו: חמישה אנשים כושלים שהפכו לסרט

70 שנה אחרי מותה, פלורנס פוסטר ג'נקינס – אישה עשירה שארגנה לעצמה קריירה מוזיקלית מרשימה (חמישה תקליטים, הופעה בקרנגי הול) על בסיס חוסר יכולתה לבצע שיר כלשהו באופן שאינו קודח באוזן – הפכה לנושאם של שני סרטים. לפני כמה חודשים ראינו את "מרגריט" הצרפתי שנוצר בהשראת סיפורה, והיום יוצא למסכים סרט ביוגרפי של ממש עם מריל סטריפ בתפקיד הזייפנית חסרת המודעות העצמית, שמעוררת בקהלה צחוקים בלתי נשלטים כשהיא מנסה לבצע אריות אופראיות מאתגרות. זאת הזדמנות להיזכר בעוד ביוגרפיות ביזאריות ואמיתיות למהדרין של אנשים שהפגינו חוסר כישרון מזעזע בתחום שבו התעקשו לעסוק.

>> למועדי הקרנות הסרט "פלורנס פוסטר ג'נקינס"

פוקס־קצ'ר

גם סרטו של בנט מילר מ־2014 מספר על אדם שהונו וחינוכו אפשרו לו להפנות גב למציאות ולקשור לעצמו כתרים דמיוניים. "פוקס־קצ'ר" משחזר את הסיפור המוזר על המתאבק האולימפי מארק שולץ (צ'נינג טייטום) והפטרון שלו ג'ון דו פונט (סטיב קארל), בן למשפחה עתיקה ועשירה כקורח. דו פונט, המוקף באנשים שעושים את דברו, מתגדר כצפר, פילנטרופיסט, פטריוט ומאמן היאבקות, וכילד בן 50 הוא רוצה לצרף את נבחרת המתאבקים האמריקאית למגרש המשחקים שלו. את המדליות שבהן יזכו באולימפיאדת סיאול של 1988 הוא רוצה לשים על המדפים בחדר הפרסים שבחוותו. המתאבקים משתתפים ברצון בהעמדת הפנים של ה"מנטור", והסיפור המטורף – שבסופו דו פונט רצח את אחיו של מארק משום שסירב להשתתף בפארסה – מזכיר שילוב של "שדרות סנסט" ו"פסיכו".

אד ווד

ב־1994 ביים טים ברטון את הסרט הנהדר הזה על במאי קולנוע משנות ה־50, שנחשב לגרוע ביותר בכל הזמנים וזכה למעמד של גיבור קאלט. אד ווד ביים סרטי מפלצות דלי תקציב ואהב ללבוש בגדי נשים, וגם על זה עשה סרט, בכיכוב עצמו. ג'וני דפ, מצויד בשפמפם קטן ובחיוך חושף שיניים, גילם את הבמאי שהסתפק בטייק אחד אך הצליח להדביק אנשים בהתלהבותו הבלתי נדלית, בהם כוכב סרטי האימה הוותיק בלה לוגוסי, שהופיע בארבעה מסרטיו.

עיניים גדולות

סרטו של טים ברטון מ־2014 עורר השוואות ל"אד ווד", משום שכמותו גולל סיפור ביזארי להפליא על אמנית בעל כישרון מפוקפק משנות ה־50. איימי אדמס מגלמת את מרגרט קין שהנפיקה בסדרתיות ציורים של ילדים עם עיניים ענקיות שזכו להצלחה פנומנלית למרות, או בעצם בגלל, היותם קיטש מחריד שעורר את חמת המבקרים. אבל החלק היותר מוזר בעלילה היה שבמשך שנים היא הניחה לבעלה וולטר (כריסטוף וולץ) לקחת לעצמו קרדיט על הציורים, עד שב־1970, חמש שנים אחרי שהתגרשה ממנו, היא חשפה את האמת והזמינה אותו לדו קרב ציורים. וולטר לא התייצב.

Game Change

אחרי שגולמה על ידי טינה פיי באינספור מערכונים ב"SNL", ב־2012 זכתה שרה פיילין, מי שהייתה המועמדת המביכה של המפלגה הרפובליקאית למשרת סגנית הנשיא, לסרט משל עצמה. הסרט בהפקת HBO משחזר את בחירתה המזורזת ואת הקמפיין שבמהלכו נחשפה הבורות העמוקה של מושלת אלסקה בכל מה שקשור לפוליטיקה פנימית ובינלאומית. הראיונות שפיילין העניקה לטלוויזיה היו כל כך עילגים ואבסורדיים, שג'יי רואץ' ("אוסטין פאוורס") לא היה צריך להתאמץ כדי להעניק לסרטו גוון של סאטירה. התסריט פשוט העתיק אותם כמו שהם, וג'וליאן מור הבריקה בתפקיד המנהיגה העממית שהמשיכה לדהור ולאחרונה הפכה לחברה הכי טובה של דונלד טראמפ.

כל הדברים הטובים

רבות דובר ב"הג'ינקס", הסדרה התיעודית מ־2015 שגוללה את סיפורו של רוברט דרסט, יורשה של אימפריית נדל"ן שרצח שלושה אנשים בחוסר כישרון בולט אך הצליח להימלט מידי החוק במשך שנים רבות (זהירות: ספוילר!), עד שהתוודה מבלי משים לתוך המיקרופון של ההפקה שנשאר מחובר לגופו כשהלך לשירותים. היה זה דרסט עצמו שהזמין את אנדרו ג'רקי לראיין אותו לסדרה, משום שבניגוד למבקרים ולקהל הוא אהב את סרטו העלילתי מ־2010 שנוצר בהשראת אותם אירועים. ריאן גוסלינג גילם את דרסט בסרט שהתקשה למצוא את הדרך להתמודד עם הסיפור המחורפן (כולל תקופה ארוכה שבמהלכה דרסט התחזה לאישה), גם משום שעדיין היו חסרים בו פרטים מהותיים.