תזכרו את השם

יש סיכוי לא רע שבעוד פחות מחודש צ'יווטל אג'יופור יעשה היסטוריה. השחקן הבריטי בן ה־36, שכבר אוחז בפרס באפטא, מועמד עכשיו גם לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר. אם יזכה, הוא יהפוך לשחקן הבריטי השחור הראשון אי פעם שזכה בפרס היוקרתי. כל זה על התפקיד הראשי שלו בסרט יוצא הדופן "12 שנים של עבדות", המספר את סיפורו האמיתי של אדם חופשי שנחטף ונמכר לעבדות בלואיזיאנה במאה ה־19. אג'יופור נותן את הופעת חייו בתפקיד סולומון נורת'ופ, אדם נואש אך מאופק. הדמות שמעצב אג'יופור היא אינטנסיבית, ברוטלית ובלתי נשכחת.

ואם כבר משחקים ב"עתידות", בואו נדמיין תסריט מלהיב אחר: סטיב מקווין, הבמאי הבריטי השחור של "12 שנים של עבדות", עשוי בהחלט לזכות בפרס הבמאי הטוב ביותר בטקס פרסי האוסקר הקרוב. זה יהיה ניצחון כפול לבריטניה ואבן דרך משמעותית עבור הכישרונות השחורים בבריטניה, הפועלים בתעשייה שבאופן עקבי ועיקש מנוהלת על ידי גברים לבנים.

כשאני פוגש את אג'יופור בסוהו כדי לדבר על הסרט, ניכר מיד שההופעה שלו ב"12 שנים של עבדות" היא הרבה יותר משמעותית עבורו מאשר סתם עוד תפקיד בסרט. לא רק שהסרט מתייחס למציאות ההיסטורית הבעייתית של הקשר בין שחורים ללבנים; המציאות הזו צוללת עמוק אל תוך המורשת המשפחתית שלו. "יש מסע אישי ורגשי הנובע מהיותך גבר שחור שמספר את הסיפור הזה, שמדבר על עבדות", הוא אומר.

אג'יופור הוא מרואיין צלול ורהוט, זהיר אך מלא תשוקה כשהוא מדבר על הנושאים הקרובים ללבו. הוא למד בדולוויץ' קולג', בית ספר פרטי יוקרתי בדרום לונדון, והוא מתנסח היטב, מלא ביטחון עצמי, חביב אך מסוגנן, וגם קצת ענייני. ייתכן שהוא הרגיש מעט תסכול משאלותיי הרבות בנושא גזע וצבע, אך הן בלתי נמנעות ואפילו חיוניות בהקשר של "12 שנים של עבדות", ואג'יופור יודע זאת. בצירוף מקרים נחמד, שחקן לונדוני שחור אחר ממשפחה אפריקנית, אידריס אלבה (מכר של אג'יופור זה שני עשורים) מושך גם הוא תשומת לב רבה בימים אלה על תפקידו כנלסון מנדלה ב"מנדלה: ארוכה הדרך אל החופש". רבות דובר על כך ששני שחקנים בריטיים שחורים עשויים להתחרות השנה זה בזה בטקס פרסי האוסקר.

אתה מרגיש שדיבורים כאלה עדיין רלוונטיים?

"תמיד אפשר לשחק במשחק ההשוואות ולשאול: אם שני שחקנים לבנים שמכירים זה את זה כבר 20 שנה היו מועמדים לגלובוס הזהב, זה היה רלוונטי? לדעתי חשוב לא להיות רגישים מדי לנושא הזה. אם יואן מקגרגור וג'יימס מק'אבוי היו שניהם מועמדים, היית מדבר על כך ששניהם סקוטים? צריך להיזהר לא להתמקד בזה יותר מדי".

אג'יופור הוא אולי השחקן הטוב ביותר שמעולם לא שמעתם עליו, אבל הוא ממש לא חדש בתחום. הוא גדל בדרום לונדון, בן למשפחה ניגרית. אביו נהרג בתאונת דרכים כשהיה בן 11. הפריצה הגדולה שלו הגיעה בשנת 1997, כשבגיל 19 בלבד סטיבן ספילברג ליהק אותו לתפקיד קטן בסרטו "אמיסטד". מאז נגע בכל הז'אנרים הקולנועיים האפשריים – בסרטי אקשן ("הילדים של מחר"), בקומדיה שבה שיחק דראג קווין בשם לולה ("קינקי בוטס"), בדרמה ("דברים יפים מלוכלכים") ומדע בדיוני ("סרניטי"). הוא זכה לשבחים רבים על עבודתו בתיאטרון ואף זכה בפרס אוליבייה בשנת 2007, על תפקיד אותלו שביצע בווסט אנד.

עם כל זאת, רק בחודש שעבר הצהיר עיתון "וריאטי", התנ"ך של תעשיית הקולנוע האמריקנית, שאג'יופור כבר אינו "הסוד השמור ביותר בהוליווד". המשמעות היא שבקרוב יהיו עוד אנשים שיצליחו לבטא את שמו כמו שצריך. הקריירה שלו נעה בין הוליווד לבמות בווסט אנד של לונדון, וכך גם חייו הפרטיים: הוא מחלק את זמנו בין לונדון ללוס אנג'לס, שם חיה בת זוגו, הדוגמנית סארי מרסר.

בפגישתנו אנחנו מדברים עוד על מה שהופך את "12 שנים של עבדות" לסרט כל כך נוגע ללב: הסיפור הקשה, כמובן – על אדם אמיד שנחטף, מופרד ממשפחתו ומחויב לעבוד בתנאים מחפירים; היותו סיפור אמיתי – נורת'ופ כתב את הספר שהסרט מבוסס עליו כשהשתחרר מעבדות; ולבסוף, זהו סרט שונה מכל מה שנעשה קודם לכן בנושא. סרטים קודמים שעסקו בעבדות, בהם "לינקולן" ו"אמיסטד", נקטו גישה עדינה יותר. "המסורת שהורישו לנו בקולנוע היא שלא מספרים סיפורים על עבדות מנקודת מבטו של העבד", אומר אג'יופור. "העלילה תמיד מסופרת דרך עיניו של הנשיא או של עורך הדין".

כשראיתי לראשונה את "12 שנים של עבדות" בבכורה בלונדון באוקטובר, אנשים בכו ובסיום הסרט הקהל נעמד על רגליו והריע במשך זמן רב – הארוך ביותר שזכור לי. מה שעוצמתי במיוחד בסרט, מעבר לסיפור הנורא, הוא היותו סיפור היסטורי שסוטר בפניו של העולם המודרני. אג'יופור מסכים: "כשאתה צופה בסרט אתה עלול להבין שהפרספקטיבה שלך על יחסים בין שחורים ללבנים היא קצת מעוותת, וזה לאו דווקא באשמתך. העיוות הוא בדרך שבה מלמדים את ההיסטוריה". כשראיתי את הסרט שוב בחודש שעבר בניו יורק, התגובות היו קולניות יותר והאווירה טעונה יותר. אפשר היה לחוש בניצוצות בין המסך לקהל. בשלב מסוים, דמות העבד של אג'יופור מואסת בהקנטות ובתוקפנות, והוא תוקף ומכניע בריון לבן בגילומו של פול דיינו. "תהרוג אותו!", צעק מישהו מהשורות האחרונות בקולנוע. אחרים מחאו כפיים. אג'יופור נדהם וחצי צוחק כשאני מספר לו על זה. "תהרוג אותו? ג'יזס!", אבל הוא כבר שמע סיפורים דומים.

הרגשת הבדלים בין התגובות לסרט בבריטניה ובארצות הברית?

"בקרב האוכלוסייה הלבנה באמריקה הסרט מעורר יותר רגשות אשמה. באנגליה אנשים נוטים לחשוב שהם לא אשמים", הוא צוחק, מודע לאבסורד שבכך. "באנגליה אין בכלל הכרה בכך שהעבדות הומצאה בבריטניה".

אולם אג'יופור נזהר מלדבר על "12 שנים של עבדות" רק במונחים של גזע. "גזע הוא המצאה", הוא אומר. "מושג שהומצא לצרכים כלכליים. הסרט מדבר על גזע, אבל זה לא הדבר היחיד שהוא עוסק בו". עם זאת הוא מאמין שהסרט של מקווין יכול לעזור בתיקון כמה אי הבנות היסטוריות מסוכנות."אני חושב שיש פרספקטיבה שהתקבעה בתקופת העבדות, שאנשים שחורים הם פולשים. שלא היה להם שום קשר ליצירה או לבנייה של העולם המערבי", הוא אומר. "הם מתוארים כמו קבוצה שהגיעה מאוחר וחטפה את העוגייה, אורחים לא רצויים. כשאתה רואה סרט כזה, אתה מבין שזה לגמרי לא הסיפור המלא על יצירת העולם המערבי המתועש".

בסופו של דבר אתה רק שחקן. נוח לך להיות דובר? אתה שמח שמערבים אותך בדיונים על גזע, היסטוריה ופוליטיקה?

"בטח, זה נושא שמעניין מאוד לעסוק בו. אבל אני לא חושב שזה משהו שאני רוצה לעסוק בו כל הזמן!", הוא צוחק. "כשאתה משתתף בסרט שנקרא '12 שנים של עבדות', אתה מבין שכנראה שתצטרך לנהל את השיחה הזאת באיזשהו שלב".