רבין ללא רבין: המורשת המבולבלת והקלישאתית של יצחק רבין

שני ימים חשובים צוינו באוקטובר: הראשון היה ב־21 בחודש, שבו צוין התאריך שבו מרטי מק'פליי, גיבור "בחזרה לעתיד", מגיע מן העבר ועולה על סקייטבורד מעופף; השני הוא יום ה־20 שנה לרצח יצחק רבין (על פי התאריך העברי). שני התאריכים דומים זה לזה יותר משנדמה במבט ראשון. שניהם חגגו את העתיד שמעולם לא קרה לנו, שניהם הפכו לחגיגה מסחרית שבה מותגים כאלה ואחרים (מותגים מסחריים בארצות הברית, מותגים תרבותיים ותקשורתיים אצלנו) ניסו לנצל את החגיגות כמה שיותר כדי לקדם את עצמם. אבל עם כל הכבוד לניסיון של חברות כמו פפסי להוציא בקבוקים במיתוג "בחזרה לעתיד", הפסטיבל התרבותי סביב 20 שנה לרצח ניצח את מרטי מק'פליי בנוקאאוט. בתור התחלה, אם פעם, בארץ ישראל הישנה והטובה (כלומר, זו של המאה ה־20) היינו מפנים לציון רצח רבין את הימים מי"ב בחשוון (התאריך העברי) עד 4 בנובמבר, הרי השנה לא התאפקנו והתחלנו להרבין בשמחה כבר מתחילת אוקטובר.

התערוכה והספר "אחרי 20 שנה: עיצוב, זיכרון" במכון הטכנולוגי חולון; תערוכת הצילומים "געגועים למפקד, למנהיג, לאיש" של ארכיון צה"ל המוצגת בדיזנגוף סנטר; "רצח רבין, הסיפור שלא סופר" מאת דביר קריב; סיור מיוחד של המרכז להכרת תל אביב ויפו; סרטים רבים, בראשם "רבין, היום האחרון" של עמוס גיתאי אשר הוקרן בפסטיבל ונציה – זוהי רק רשימה קצרה של האירועים התרבותיים במהלך החודש האחרון לציון המועד, וכל אחד מהם עוסק בנושא שאוטומטית מעניק לו חותמת חשיבות מהמעלה הראשונה. הסרט של גיתאי לווה אפילו בהזמנה מרני רהב, שהפציר באנשי רשימת התפוצה שלו: "אשמח מאוד אם תוכלו לרכוש כרטיסים ותבואו לראות סרט חשוב זה".

אין בעיה עם יצירות תרבותיות המודעות לחשיבות הנושא שהן עוסקות בו, אך כשיש יותר מדי חשיבות, האמנות לפעמים הולכת לאיבוד. הרבה מהאירועים האמורים הזכירו תרגיל סטודנטיאלי במקרה הטוב, או התבססו על הרצון העז של יוצריהן לקפוץ על עגלת הממלכתיות במקרה הרע. יותר משהיצירות על רבין עוסקות בניסיון לפצח את דמותו או את דמותה של המדינה אחרי הרצח, הן עוסקות בשאלה שכמעט כל מי שחי בישראל ב־20 השנה האחרונות נשאל מתישהו: "איפה היית כשרצחו את רבין?". כזאת, למשל, היא ההצגה "עשר דקות מהבית" שעלתה לאחרונה בתיאטרון הבימה.

ערב הבכורה של ההצגה כלל קוקטייל מכובד עם סלבס מהשורה הראשונה (משפחת רבין) ואת פתיחת התערוכה "שלוש היריות ששינו את פני המדינה" של "ידיעות אחרונות", המוצגת גם היא בבניין הבימה. התערוכה לא רק מבשרת את המחסור החמור בשמות לאירועי רבין, אלא גם את המחסור בספונסרים לאותם אירועים, שכן "ידיעות אחרונות" השתלט כל כך על האירוע שבזמן התערוכה כמעט היה אפשר לשכוח מה הנושא שלה. אחד משיאי התערוכה הוא קיר המציג את כל השערים של "ידיעות אחרונות" המדווחים על אירועים הנוגעים לרצח, להזכיר לנו שרבין אמנם איננו, אבל בכל זאת מישהו אחר היה שם לשמור עלינו.

מתוך "רבין: היום האחרון"

שכול וכישלון

"עשר דקות מהבית" עצמה היא התגלמות כל הקלישאות הרעות של התיאטרון הישראלי. ההצגה נרקמת בין שני אירועי קצה מאותם ימים – הענקת פרס נובל לשלום לרבין וחטיפתו של נחשון וקסמן. רוב רובה של ההצגה מתרחשת בחלל הבמה הריק המשמש כחדר מלחמה של רבין, ומדי פעם כחדר חקירות עצורים או כחדר הוריו של וקסמן. בתוך כל אלה, על הבמה הריקה, מתהלך רבין (בגילומו של דב רייזר), יועציו היחידים הם נתי רביץ ומזכירת הממשלה מרית (איילת רובינסון). אך היועצות האמיתיות לכל הסיפור הן שלוש מוזות, שמתוקף המדיום התיאטרלי לובשות לבן ומסתובבות בין כולם כרוחות רפאים, נראות כשצריך וממשמשות את הקיר באטיות כשלא צריך. שלוש המוזות האלה מייצגות את האימהות השכולות הישראליות (עבר, הווה ועתיד, כאילו התחנה הבאה שלהן היא אצל עשיר קמצן בסיפור של דיקנס) – לא פחות. ומה זה "עשר דקות מהבית"? זהו סמל, כמובן: הרי גם נחשון וקסמן וגם יצחק רבין נרצחו במרחק של עשר דקות מהבית שלהם. בנסיעה. ככה לפחות אומרים במחזה. ווייז תזמן יותר, אולי בגלל הפקקים.

המחזאית מאיה ערד מציגה את רבין כאיש רדוף אשר זוכר היטב את שמות האנשים שפיקד עליהם, שמבין היטב את העבר שלו ויודע טוב מאוד מה העתיד שלו. בשעת מבחן, כאשר נחשון וקסמן מוחזק בשבי, רבין מחליט לנצל את ההזדמנות לבדוק עד כמה ערפאת הוא באמת פרטנר. ערד מנסה להציג את רבין כמי שמעולם לא הייתה לו אפשרות לא לעשות טעות, איש סגור ופרטי אשר קיבל החלטות כמעט לבדו. רבין שלה הוא גיבור במחזה טרגי שהוא מדינת ישראל, שמעליה מרחפים לא רוחות המתים אלא הרוחות של אנשים המבכים את מותם, בעוד המתים עסוקים בלהיות גיבורים. זו לא הפרשנות הכי מקורית או חתרנית שיש לסיפורו של רבין או להיסטוריה של ישראל, אבל המחזה מתנהג כאילו הרגע גילינו את הרבין שמעולם לא חשבנו שנכיר. הוא אפילו מפשיט לנו את רבין מדמותו של רבין – רייזר לא עושה חיקוי של רבין בשום צורה (ואולי טוב שכך), ומאיה ערד אינה שמה בפיו את השפה הייחודית שהייתה לו, את אוצר המילים הרחב ואת דיבורו הענייני. רבין של ההצגה הוא מין כל יכול הרואה לנגד עיניו את הקטסטרופה שתתרחש בעוד 20 שנה. מין נביא שראה הכל, מלבד גורלו שלו כמובן.

עשרים שנה שלרצח רבין. עצרת הזכרון. צילום: בן קלמר

האימהות השכולות הן ללא ספק החוליה החלשה והמביכה ביותר במחזה. באחת הסצנות, רגע לפני שכוח החילוץ יוצא להצלת וקסמן, האימהות רואות מי יהיו החיילים שיבצעו את הפעולה ומברכות זו את זו "שהבן שלך יעשה חיל ויהיה מפקד סיירת מטכ"ל". הניסיונות החוזרים והנשנים של ההצגה לייצר בכוח את הנרטיב של הישראלי הלוחם, שייאלץ להמשיך להילחם לעד כחלק מאיזשהו גורל שנגזר עליו, הופכים את ״עשר דקות מהבית״ ליצירה חלולה שמתעסקת בסמלים ולא באנשים, שמספרת את סיפורה של מדינה מספר אגדות ולא של מדינה אמיתית.

מותר לעשן

רבין המדינאי שידע שכול מהו, הופך לרבין החייל שנפל בקרב בסרט "סיגריה אחרונה עם רבין" של עדו צוקרמן ועדו בהט. הסרט שודר בערוץ 1 לפני שבועיים. הקונספט היפה של הסרט – לשוחח עם אנשים שעישנו עם רבין (הסרט נפתח – וזוהי אמת לאמיתה – בכתובית המזהירה שסיגריות גורמות למוות בטרם עת) – הופך במהרה לסרט הנצחה שיכול היה להיות סטנדרטי לחלוטין, אילולא המפקדים המפיעים בסרט היו מהדרג המדיני והביטחוני הבכיר ביותר. לא מפתיע לגלות שרבין של ערוץ 1 מתחבט פחות וממלכתי יותר, וכזה הוא גם הסרט.

סצנת הפתיחה מבשרת טובות: עמוס חורב, שהיה סגנו של רבין במלחמת העצמאות, מקריא מכתב ששלח לרבין על חילוקי הדעות שהיו בין השניים בתקופת הסכמי אוסלו. על המכתב ענה לו רבין: "מה נשאר לו לאדם מלבד כמה חברים? אתה אחד מהם". משם הסרט הופך לאוסף סיפורי מור"ק משונים, ומה שמחבר ביניהם היא הדגמות שונות ומשונות כיצד רבין היה מדליק את הסיגריה שלו. אין זה מפתיע שדווקא בערוץ 1 הסרט שמוקדש לרבין ייראה כמו סרט שהיה אפשר להקרין בקלות גם ביום הזיכרון, ולפחות הוא מובן כסרט שבאמת עוסק בנושא שלו, גם אם הוא מקבל גושפנקה רשמית וחותמת של ערוץ 1.

לעומת זאת, הסרט הדוקומנטרי ששודר בזכיינית ערוץ 2 רשת לא הגיע כל כך לעניין הזה – רבין, כי הוא היה עסוק מדי בלדבר על מי שיצר אותו: אביב גפן. גפן כנראה התגעגע לאחרונה לאהבתו הישנה – הקולנוע – שבו הוא לא עסק מאז 1992, אז שיחק לצד אקי אבני ב״נערי החוף״, ולפתע הוא תופס פדופילים באינטרנט וגם עושה סרט מיוחד המוקדש ליצחק רבין. אבל קודם כל גפן מקדיש את הסרט לעצמו, שכן הוא רואה בעצמו האמן היחיד במדינה שמעז להשמיע את דעותיו. הדעות של אביב גפן הן שאביב גפן הוא אמן אמיץ מאוד.

הסרט "קשר השתיקה" – שנפתח, איך לא, בתמונה גדולה של אביב גפן ההולכת ומתקרבת אל המסך עד שהיא מכניסה אותנו אל תוך ראשו המורכב – הוא שיר הלל למה שאביב גפן הספיק לעשות ב־20 שנה מאז רצח רבין – לרכוב על האירוע הזה בדרך להפיכתו לאמן הכי חשוב במזרח התיכון. גם הפעם גפן משתמש ברבין בשביל לקפוץ בין מרואיינים רבים ולשאול אותם את כל השאלות הכי בוערות: "למה רק אני מעז לדבר?", "איפה הייתם כשזרקו על אבא שלי ביצים?". גפן מעביר את הסרט בניסיון לנתח את דמותה של המדינה דרך כל מיני אמרות שפר שהוא אימץ לעצמו. איכשהו, מצעד של אנשים די מכובדים, מרובי ריבלין עד בריאן אינו (!) צריכים להתמודד עם השאלות המאוד מביכות של גפן, שחושב עצמו כנראה למראיין הראוי לפרס פוליצר. עם אינו, למשל, הוא מנסה לברר למה הוא מחרים את ישראל, ואת זה הוא קושר למירי רגב ולרצונה להפסיק לממן יצירות אמנות שלדעתה אינן תומכות במדינה. ואת ריבלין? את נשיא המדינה הוא מראיין בתור מי שלדעתו הולכים להתנקש בחייו בקרוב.

רוב הזמן גפן נראה כמגיב פייסבוק שלא ממש מבין מה יוצא לו מהפה, אבל איכשהו נתנו לו הרבה מאוד כסף, מקום בפריים טיים ואת הפריבילגיה להתבטא מול אנשים חשובים ולהביך אותם ואותנו. לבסוף גפן מגיע לאיזושהי חצי דבר הגות שהוא מוציא מהמסע הזה שרבין ציווה עליו: על רקע צילום של גלים מתנפצים אל המזח, גפן מדקלם את משנתו החשובה במשפטים כמו "נולדנו מהשואה, שהיא כנראה הדבר הכי אכזרי באנושות". רבין אמנם נרצח, אבל מזל שעדיין יש איש חזון כמו אביב גפן.

ובכל זאת, לא הכל רע. היצירה שמתעלה הרבה מעל המצוי בשדה התרבותי הזה היא הסרט "רבין במילותיו שלו" של ארז לאופר. היא עושה זאת בזכות העובדה הפשוטה שלאופר החליט לוותר מראש על הניסיון להוסיף מתווכים לסיפורו של רבין (או כמו במקרה של גפן – לשמש מתווך בעצמו). במקום זאת הוא מספר את הסיפור דרך המילים, הנאומים, המכתבים והראיונות שהותיר אחריו רבין במרוצת השנים. לפתע, כשאין צורך להתעסק בחזון של רבין, ברבין החייל או באביב גפן שרוחו של רבין שורה עליו, מתקבלת דמות מרתקת. המכתבים של רבין חושפים סופר קטן, ערמומי ומלא הומור, לקוני ויעיל באופן שובה לב. בראיונות מתגלה רבין כאיש אחראי ורציני שכנותו מפעימה. אל כל אלה נוספים קטעי ארכיון מרהיבים. לפתע – בלי מור״קים, בלי סיגריות, בלי אימהות שכולות, בלי אינטרפרטציות, בלי סמלים – מתגלה אדם. כך השיב לאופר לרבין את הקול שלו.

אחרי כל הרעש שהקימו חגיגות רבין בחודש האחרון, מעניין אם מישהו עדיין מוכן להקשיב לקול הזה.