פסטיבל אינטימדאנס פורץ את הגבולות בין היוצרים לקהל

כשפסטיבל אינטימדאנס נולד לפני כ־ 18 שנים בתיאטרון תמונע הוא היה רעיון מסעיר. לפני כמעט שני עשורים כמעט לא היה פרינג' במחול והסצנה כללה בעיקר שלוש להקות גדולות וממוסדות: בת־שבע, להקת המחול הקיבוצית שרקדו רפרטואר של מחול עכשווי, ולהבדיל – הבלט הישראלי הקלאסיציסטים. המושג "יוצרים עצמאיים" כמעט לא נשמע והממסד המתקצב התעלם מהם כמעט לגמרי. הרעיון לייסד פסטיבל פרינג' בהיקף קאמרי, למסד אותו באמצעות בחירת נושא והענקת ליווי מקצועי, נפל על קרקע ששיוועה לו – ובכל זאת היה זה מהלך נועז בשביל תיאטרון עם תקציב מוגבל.

השנה נבחרה לפסטיבל הכותרת "תגובה הולמת", ומנהליו ענת כ"ץ וארז מעיין לא מהססים להציג אותו כפסטיבל פוליטי ואקטואלי. השנה יתפרס אינטימדאנס לראשונה על פני חמישה ימים וניכר המאמץ לעבות ולרבד אותו בשיתופי פעולה במטרה ליצור פלטפורמה רחבה יותר, בהם שיתופי פעולה עם מוסדות מקומיים להכשרת רקדנים וגם עם תוספת מרעננת ומפתיעה: עשרה גיימרים מהארץ ומחו"ל במרתון משחקים שיימשך לאורך כל ימי הפסטיבל – "יוצרים ביחד על הבמה בזמן אמת משחק מחשב שמתהווה ומתרחב לעיני הקהל", כדברי שלו מורן, מאנשי פסטיבל פרינט סקרין, שיצר את המיצג בשיתוף פעולה עם אינטימדאנס. הפרויקט הזה מראה אמנם שפניו של פסטיבל אינטימדאנס להתחדשות ולהתרחבות, אבל בלב האירוע עדיין עומדות 13 עבודות מחול ופרפורמנס חדשות שיועלו בהופעת בכורה במסגרתן של שלוש תוכניות, כמנהג הפסטיבל בקודש.

"הוראות ליצירת סולו" – דניאל שופרא (צילום: דניאל פייקס)

אחת העבודות המסקרנות היא ריקוד סולו שיצר ומבצע יגאל צור, תחת הכותרת " Solo: an Attempt ", שעניינו, בגדול, היחסים הדואליים שבין האמן המבצע לקהל – או לחלופין, איך מגיב אמן מבצע לדרישות המערכת שהקהל הוא חלק ממנה. באמצעות תנועה ומושגים כמו אמנות, הערצה, תשואות ופרפורמנס מבקש צור לבדוק את הפרדוקס הבא – מחד גיסא המערכת והקהל הם שמאפשרים לך לממש את עצמך, ומאידך גיסא הקהל, מעצם היותו רוכש הכרטיסים, מחייב את האמן להגיב לו. "יש כאן כעס מסוים, אבל בעיקר אירוניה על כך שהקהל הופך לשחקן ראשי וקובע מה מותר ומה אסור. אני מציע בעבודה לכל הנוגעים בעניין לקחת חלק אקטיבי ב'עסקה' במקום להגיב פסיבית לכללים וסטים של ערכים ודעות", מסביר צור.

דניאל שופרא, לעומת זאת, מציע את "הוראות ליצירת סולו", שהוא צירוף של כמה ריקודי יחיד. על במה אחת מועלים חמישה ריקודי סולו הנשמעים להוראות זהות, שכל אחד מהם משקף בחירה עצמית של תגובה בטווח הנע בין ציות להתנגדות בניסיון לראות איך מתקבלות עמדות שונות באותו המרחב – וגם מה קורה לריבוי הקולות בתום ההוראות. ובכיוון שונה לגמרי – ב"דיוקן 2#" הכוריאוגרפית אורי לנקינסקי מראיינת (!) את רות אשל (יוצרת, חוקרת ומבקרת מחול) ומגיבה לסולו "דיוקן של דמגוג" שאותו רקדה אשל לפני 40 שנים. אכן, תגובה הולמת ומורכבת לפועלה של עיתונאית המחול הוותיקה.

תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל אביב, עד שבת (1.7), 65-100 ש"ח

"אור עבודה" – אנה בניאל ומתן פרמינגר (צילום: אנה בניאל)