גוונים של שחור: מופע מחול חדש צולל למעמקי נפשו של שאמל פיטס

עד לפני חצי שנה שאמל פיטס, איש להקת בת שבע, היה רגיל לתקשר עם העולם דרך הגוף, אם על הבמה ואם במסגרת ליין המסיבות הנודד Fagazine, שבו הוא העניק לכמה מהישבנים האמנותיים בעיר בית לנענועים. רק את המילים שלו, עד עכשיו, הוא שמר לעצמו. הן היו כלי תקשורת פרטי. במשך שלוש שנים, במסגרת שיטוטיו ברחבי העולם, תיעד פיטס את כל מחשבותיו, מאווייו הכמוסים ותהיותיו הקיומיות בדפי מחברת שחורה, שהוא היה אמור להיות הקורא היחיד שלה. מאוחר יותר הוא החליט להקדיש לעניין חדר שלם בדירתו, ולשם כך צבע את כולו בשחור. את המחברת הוא כינה "הספר השחור של רד" (שם המבוסס על כינויו בפי בני המשפחה והחברים שהשאיר מאחור בברוקלין), ואת החלל הוא כינה "קופסה שחורה".

במהרה הפך החלל הביתי המאולתר לממד הפיזי והחזותי של המילים שכתב, או כפי שהוא מספר זאת בשיחה מברלין, זמן קצר לפני החזרה לתל אביב היישר להעלאת המופע, "חלל שבמידת הצורך מאפשר להיכנס ולצאת ממנו בשביל לחקור". לפני כשנה, ערב יום הולדתו ה־30, הרגיש פיטס כי היצירה שלו גדולה ממנו ושהגיעה העת לשתף אותה עם העולם. הוא זימן אליו את 30 חבריו הקרובים ביותר והציג בפניהם יצירה בת 30 דקות.

בקיץ האחרון, אחרי דחיפה קטנה מאוהד נהרין, החליט פיטס להמיר רשמית את המילים למעשים ולתרגם אותן ל"Black Box: Little Black Book Of Red", מופע יחיד שיראה אור בסוף השבוע במרכז סוזן דלל.

את הבמה הוא יחלוק עם בוגר בת שבע, שחר בנימיני, שפנה לדרך עצמאית לפני תשע שנים ויעלה במקביל את "Kulukulupa" – דואט שיצר עבורו ועבור ארי נקמורה, אף היא רקדנית הלהקה (וגם בת זוגו של נהרין). החוט המקשר בין שתי היצירות הוא הנבירה העצמית בנפש, אך בעוד זו של בנימיני מוגשת עם פרטנרית אנושית, פיטס מנהל על הבמה מערכת יחסים סוערת עם אותה קופסה שחורה, הפעם באופן מוחשי ובגודל אימתני שמאפשר לו לנוע בתוכה בפראות.

"הקופסה השחורה היא הדבר היחיד ששורד אם המטוס מתרסק, היא מכילה תיעוד של כל מה שהתרחש לפני ההתרסקות. זוהי למעשה העדות הכנה היחידה שנותרת ממה שקרה קודם לכן. אהבתי את הרעיון הזה והחלטתי לממש את הדימוי שלו, לבדוק בהקשר הזה עד כמה כן אני יכול להיות ביני לבין עצמי", הוא מנסה להבהיר בלי לשפוך יותר מדי אור לתוך הקופסה. "אני לא יכול להיות קונקרטי יותר מעבר לכך, אבל אני יכול לומר שמה שמעניין אותי בכתיבה הוא לא רק החיבור הגולמי לסיפורים אישיים שלי, אלא לאופן שבו אני מתמודד איתם. מפני שהתנסיתי בצורת התבטאות חדשה, היה לי חשוב לשמור על אותנטיות. לא סתם שמרתי את המילים האלה לעצמי במשך תקופה ארוכה, רציתי להימנע מכל טיפת שיפוטיות חיצונית שעלולה להשפיעה על הכנות שלי ביני לבין עצמי. כשאנשים אחרים נחשפים ליצירה שלך, זה לפעמים משפיע על הדברים שאתה בוחר לומר ועל האופן שבו אתה בוחר לומר אותם".

זה נשמע מתפקע מכנות, אבל זה גם גורם לי לתהות אם הכל בסדר איתך, בן אדם.

הוא צוחק. "אני בן אדם מאוד שמח, הכל קול. פשוט חשתי שאני צריך לתת מרחב קיום גם לצדדים האחרים שבי, שבאיזשהו מקום הזנחתי. לכולנו יש צדדים חשוכים, וגם אותם צריך להזין".

פיטס, שהחודש ימלאו לו 31, החליט לפני שבע שנים לערוק ממקום הולדתו ברוקלין לתל אביב. אחרי שהתחנך בג'וליארד ואף למד אצל מיכאיל ברישניקוב, הוא חיפש הרפתקה חדשה ומצא אותה אצל אוהד נהרין, שאותו פגש בניו יורק. "מעבר לזה שהוא הכוריאוגרף והמנהל האמנותי שלי, אוהד הוא ציר ודמות אמנותית חשובים מאין כמוהם בחיי. אכן, עזבתי את הכל בשביל להגיע לתל אביב ולעבוד איתו. לולא הוא, המופע הזה לא היה קורם עור וגידים. הוא היה אחד האנשים הראשונים לצפות ביצירה ובהפתחות שלה, ומלבד פידבקים והערות הוא גם הציע שבת שבע תפרוש את חסותה על המופע. זה היה מאוד אדיב מצדו".

פיטס לא הסתייע רק בנהרין אלא חבר גם לשמות כמו הצלם אלכס אפט, המוזיקאית סטלה גוט (Bill & Murray) שאמונה על העריכה המוזיקלית ואמן התאורה תום לאב, שפיטס מחשיב כשותף מלא ליצירה. "המהות של היצירה הזו היא להשתמש באלמנטים שונים של חושך ואור באופן שלא נעשה קודם לכן, גם מילולית אך גם פיזית. החשיבות של מה שתום עשה אינה פחותה בעיניי מהחלק שלי במופע. הוא הצליח ללכוד את מהות ההסתרה והגילוי, ליצור ממנה כמה רבדים של שחור ולהפוך אותה למיצב של ממש".

המהות שאתה מתאר נשמעת מאוד ערטילאית.

"אני פשוט מעדיף לתת ליצירה לדבר בעד עצמה. אני מגדיר את היצירה הזאת כמופע מחול פיוטי. יש 'עדשה' מוזיקלית מאוד רחבה שמבוססת על הקלטות של הקול שלי, וברקע אפשר להבחין בשכבות מוזיקליות מופשטות של גוספל, היפ הופ, אמביינט ומוזיקה קלאסית. מדי פעם אני גם משמיע רעשים וצורח".

צילום: אלכס אפט

בין הנקודות שאתה מעלה במופע, אתה עוסק בשאלות של זהות באופן שגורם לתהות אם יש כאן סאבטקסט פוליטי.

"לא ממש. אני לא אוהב לעסוק בפוליטיקה, בטח לא כשמדברים על אמנות. אני מגיע מברוקלין, ניו יורק, שם גדלתי כילד אפרו־אמריקאי. אני נוסע הרבה בעולם, וכך נוצרת לי הזדמנות להתבונן אל תוך עצמי וגם צצות הרבה שאלות לגבי זהות ומשמעות. כל מה שאני אומר זה שהייתי שמח לחזור קצת לתרבות הזאת, גם במובן של לחלוק אותה עם אנשים שחורים בארצות הברית. הסאבטקסט הוא יותר במובן התרבותי והחברתי".
את הטקסטים יצרת במהלך השוטטות שלך בעולם, אבל את המופע עצמו יצרת בסוף בתל אביב.

"נכון. חלק ממה שיוצא ממני כשאני מסתובב ברחבי העולם הוא סיפורים שלא היו יכולים להשתחרר אלא באותו המקום, אבל בתל אביב יש איזו אנרגיה יצירתית מדהימה. האנשים כאן מזינים זה את זה, וזה ממש מדליק אותי. באיזשהו מקום הווייב הזה הוא שדחף אותי ליצור את היצירה הזאת. העיר הזאת מרגשת אותי, היא ממלאת אותי בתשוקה".

אתה ממש נשמע מאוהב.

"בהחלט, אני נקשרתי לעיר בטירוף, והיום אני מרגיש שהיא הבית שלי. תל אביב היא מקום עם הרבה חספוס וכנות, ובמובן הזה אני מזהה את אותה אנרגיה גולמית שיש בברוקלין. יש בעיר הזאת מעט מאוד צביעות או יומרה, ולכן אני מרגיש שיש לי כאן הרבה מרחב להיות מי שאני".

Black Box: Little Black Book Of Red, חמישי־שישי, סוזן דלל, 70־90 ש"ח