זיכרון דברים: ראיון עם הרקדנית והכוריאוגרפית ענת דניאלי

היא בת 50 ורוקדת נפלא. תנועותיה מלוטשות גווה גמיש ורגליה ארוכות. אל אלו נוספות שכבות מרובדות של ידע, תהליכי סינון ותמצות. הטעם המשובח שלה נחשף כבר לפני 20 שנה וכמוהו גם העידון שבו היא נעה. השפה שלה, אם לסמוך על עבודותיה בשנתיים האחרונות, הפכה מינימליסטית אף יותר. האנרגיה שהיא מבטאת איננה אופיינית בדרך כלל למופע בימתי, אלא לניסוי וחקירה. ענת דניאלי 2014, כוריאוגרפית ותיקה ומוערכת, היא קול מרתק בשדה המחול הישראלי. הוותק והמחקר שלה על הגוף הרוקד בהקשר של תיאוריה וביקורת לימדו אותה להטיל ספק בקיים ולערער עליו.

החתרנות הזאת, שהיא נשמתה של האמנות, מובילה אותה כעת לפרינג' – לאינטימדאנס, פסטיבל המחול המסקרן של תיאטרון תמונע שנפתח היום (חמישי). במהלך סוף השבוע, ולצדם של רקדנים בראשית דרכם, תרקוד דניאלי עם הרקדן היוצר רותם תש"ח, שהוא גם מנהלו האמנותי של הפסטיבל, את "חומר (עם רותם)" – עבודה בת ארבעה פרקים קצרים שעניינה הוא חזרה לאחור בזמן ובגוף, וחזרה משם קצת אחרת.

העיסוק הזה בזיכרון ובמה שנצרב בגוף במהלך השנים מעסיק אותך עכשיו.

"בחודשים האחרונים אני עובדת על יצירה חדשה שחלק ממנה יעלה בפסטיבל ובה אני חוזרת לעבודות שלי מהשנים 1989־2007. אני נזכרת, לומדת מחדש אם צריך ומבצעת. העבודות חוזרות מהזיכרון והופכות לחומר תנועתי, וכך מכמה עבודות שונות נוצרת עבודה אחת חשופה. בתהליך החזרה לאחור מתגלות אמיתות חדשות ובעיקר צפה תחושה מוחשית של נוכחותן של היצירות בגוף, ללא כל קשר להופעה בפני קהל בזמן זה או אחר. גם עבודות חדשות אני אוהבת לראות כעבודות ותיקות. אני פחות מתחברת להמצאה מחדש ויותר לדימוי של חזרה למשהו מוכר ולהתבוננות נשנית".

את יכולה לתת המחשה לאמת חדשה כזו שגילית?

"בסולו שאני רוקדת בתחילת העבודה אני חוזרת ל'יופי יופי', יצירה מ־1999, היצירה הראשונה שבה הצגתי טקסט, ובה סיפרתי על מישהו שראיתי בבית חולים כשהייתי בת עשר. האיש הזה עבר ניתוח בראש ועצב הדיבור שלו נפגע. המילה היחידה שהוא אמר הייתה 'יופי'. היום, כשאני חוזרת לשם, אני מגלה שהפעם הראשונה שבה הוספתי טקסט לריקוד קשורה לזה שמישהו אחר, שפגשתי כילדה כבר לא יכול היה לדבר".

וכך, לאורך העבודה, שבה דניאלי לתקופת היצירה הראשונה שלה שמכונה בפיה "הגלגול הראשון שלי", שבמהלכו יצרה עבודות אינטואיטיביות מאוד ועסקה בחומר תנועתי שנבע בעיקר מהמרחב הרגשי שלה. במהלך תענית יצירה שגזרה על עצמה במשך חמש שנים גילתה שאיבדה עניין בדגם המוכר של המופע הבימתי המקובל. במקביל גם הבינה שאין לה מקום בזרם המרכזי של המחול, שהתמיכה הממסדית בו תלויה ברייטינג שלו. 25 שעות צפייה בחומר התנועתי שיצרה הפכו לחומר גלם ליצירה חדשה, שהתגבשה בתוך המחקר המתמשך שלה, ובאמצעותו נוספה ליצירתה מעטפת קונספטואלית ביקורתית.

ענת דניאלי במהלך החזרות למופע. צילום: ליאור אביצור

במקביל, ב־2009 הקימה דניאלי בבת ים את "כלים", בית ספר ומרכז כוריאוגרפי שבו מוצעים שיעורים, סדנאות ומופעים. בית הספר מעודד שיח עם יוצרים, עם הקהילה המקומית ועם תיאורטיקנים מהתחום, במטרה לחלוק על הנעשה בעולם ולהרחיב את הדיאלוג עמו. ברוח זו ניהלה דניאלי עם הכוריאוגרף ארקדי זיידס את פסטיבל "מחול חדש" שנערך בתיאטרון הזירה הבינתחומית בירושלים. לפני שנתיים גם החלה ליצור עם תמי ליבוביץ' את "חזרות על חלקים ממני", עבודה שבודקת היררכיות קונבנציונליות של מופיע וצופה שהועלתה בחלל פתוח ונגיש לכל במוזיאון בת ים ובהמשך ברחבה של מוזיאון תל אביב.

לאינטימאדנס, שכותרתו השנה היא "דורות", המיועד להפגיש יוצרים בגילאים מגוונים ולברר במה הם עוסקים היום, הגיעה דניאלי בעקבות פנייתו של תש"ח, שרקד לפני הרבה שנים בלהקתה. "תש"ח הציע להצטרף אליי למחקר הרישומים שהותירו הטקסטים בגוף אחרי שנים שלא נגענו בחומר", היא משחזרת. "אנחנו נכנסים שוב ביחד לסטודיו, מעירים זיכרונות גופניים משותפים ומנסים לבדוק מה נשאר מאז, לשחזר נקודת התחלה. ייתכן שהשחזור יגלה שכבה נוספת של משמעות למה שנדמה היה בזמנו מקרי או מובן מאליו, ועכשיו יכול להראות גורלי ופלאי".

מה מאפיין את ה"גלגול השני" שלך בשבע השנים האחרונות?

"אני משוחררת מהצורך להוכיח משהו. אני לא צריכה הצלחה, אלא יצירה".