זיכרון שרירים: רנה שינפלד ממשיכה לרקוד בגיל 77
רנה שינפלד, שהייתה דמות מפתח בלהקת בת שבע בשנות ה־60, כבר בת 77, אבל לעבודת הסולו החדשה שלה, "הרקדנית שוכחת צעד", שבה היא תרקוד 46 דקות, היא ניגשת כתמיד בהומור, חיוניות ופיוט
יש משהו ילדי ונוגע ללב ברנה שינפלד: ההתלהבות מֵעלה נושר שהיא מלטפת ברוך, התיק הקטן, ורוד בזוקה, שתלוי באלכסון על קדמת גופה, הזיק בעיניים שלה שמשמר סקרנות וחיות וגם העיקשות הזאת – להמשיך לרקוד ולהופיע ולא ממש לספור את מי שחושב שהגיע הזמן לפרוש. שינפלד ציינה לא מזמן את יום הולדתה ה־77, וכמדי שנה או שנתיים, השבוע (חמישי, 14.3) היא שוב תעלה לבמה של מרכז סוזן דלל. בחלקו הראשון והמרכזי של הערב היא תרקוד סולו את "הרקדנית שוכחת צעד" ובהמשך תעלה הלהקה שלה את היצירה "פיציקאטו" (שם שפירושו פריטה על מיתרי הכינור ללא הקשת – י"א).
אין שחיקה? איך יש לך כל כך הרבה כוח?
"אם יש סקרנות – ויש בי המון – הכל אפשרי. ברור שדברים משתנים, אבל זה בסדר. אני אוהבת את השינוי שמתחולל בי. אני לא קופצת כי אני כבר לא צריכה לקפוץ, קפצתי מספיק ואני גם לא רוצה. מעניינים אותי דברים אחרים. אני אוהבת את הגוף ומודה לו, כי בעיניי הוא נס שאיתו באנו לעולם. אני לומדת אותו עשרות שנים ויש לי עוד המון עבודה. יש דקויות בזרת, יש עוד המון דרכים להביא את המרפק לבטן ולהעמיק בהבנת המשקולות שאנחנו נושאים איתנו – הראש והאגן – וכל מה שהם מייצגים בריקוד ובחיים. את ההבנות האלה אני מנסה להעביר לקהל ולתלמידים שלי בסטודיו. עוד כילדה התפעלתי יותר ממחוות כף היד שעשה על הבמה הכוריאוגרף מארס קנינגהם מאשר מהזינוקים הווירטואוזיים באוויר של רקדן אתלטי במיוחד".
ובכל בוקר את יורדת לעבוד בסטודיו למשך שעות.
"ברור, אבל זה מאבק יומיומי. הרגעים האלו שבהם אני מחליטה בכל בוקר מחדש לרדת את חמש המדרגות המובילות מהבית לסטודיו הם די סיוט, כמו לקפוץ למים קרים. אבל אז בשקט הגדול, כשהגוף מתחיל לנוע, קורה לי משהו נהדר. אני מתנתקת בעיקר מכל הג'יפה של ניהול להקה והסדרת תקציבים וצוללת לתוך עולם של דימויים ורגשות ומגלה שוב שאין לי חיים בלי זה. עד מתי? כל עוד ארגיש שאני יכולה".
עולמה של רקדנית היא המסגרת לעבודה החדשה. למה דווקא עכשיו?
"הנושא הזה מעסיק אותי שנים, ועכשיו חוט הזהב שלי, מין מלאך שמנחה אותי כבר עשרות שנים ומכוון אותי, הביא אותי חזרה לשירים של המחזאי יוסי יזרעאלי שהעניק לי במשך השנים ספרי שירה שלו. הוא נתן לי חופש מוחלט, ולקחתי מהשירים משפטים שנגעו בי והתחילו לי את העבודה. 'היא מתחילה עוד יום אימונים, אבל הראי מכשיל אותה כבר במשאלתה הראשונה להיפטר ממנו, מהגוף שהפרפר שלה כלוא בו', הוא כותב, ואני מרגישה את הפרפר הזה שרוצה לגעת בחופש למרות המוסכמות. אני מאמינה שבכל אחד מאיתנו יש את הילד הזה אלא שהוא כל כך דחוס ומכוסה, ומסלול החיים על כל קשייו הוא גם הזדמנות לגלות אותו. הגיל מאפשר לך לעשות את זה, כי פחות אכפת לך מה יגידו, ויש גם יותר הומור – אנחנו מסתכלים על עצמנו קצת מהצד וצוחקים. גם שם העבודה, 'הרקדנית שוכחת צעד', לקוח מאחד משיריו, והבנתי אותו כהזדמנות – אפשר לשכוח צעד ואולי אפילו צריך, כי רק אז זה מושלם. אין שלמות שאין בה כתם, פגם קטן".
שינפלד, הפרימה בלרינה המובהקת שנולדה בתל אביב ואוהבת בכל מאודה את העיר הבלתי מוסדרת והבלתי מושלמת הזאת, נמנתה עם הדור המייסד של להקת בת שבע באמצע שנות ה־60 של המאה הקודמת. היא נגעה בפסגות והייתה הסולנית שמרתה גראהם – הכוריאוגרפית האמריקאית הגדולה שעבדה עם להקת בת שבע – תפרה לה תפקידים על פי מידתה. עוד במסגרת הלהקה היא פיתחה שפה תנועתית משלה וביקשה לשלב במחול תחומי אמנות אחרים, תהליך שהבשיל במהלך הקריירה העצמאית שלה. היא עושה שימוש וירטואוזי באביזרים – לרוב פשוטים, בשנים האחרונות גם ממוחזרים, ומשלבת בעבודותיה וידיאו, שירה ומוזיקה. היא הופיעה ומופיעה גם היום ברחבי העולם, וכבר עשרות שנים היא מלמדת וגם מנהלת, כנגד כל הסיכויים, להקה משלה. הערב הקרוב שלה בסוזן דלל (תוכנית שתעלה שוב בסוף מאי ובראשית יוני) ייפתח כאמור בעבודת סולו של 46 דקות, שבמהלכה היא תחבור לקובי מידן. הם יקראו בדואט משירי יזרעאלי למוזיקה של המלחין והכנר אלכסנדר בלנסקו.
את מייחסת חשיבות מיוחדת לממד הוויזואלי בעבודות שלך. זכורה במיוחד עבודה שלך עם מעצב הבמה משה שטרנפלד, וכך גם התלבושות שבחרת לעצמך להופעות.
"העולם הוויזואלי קרוב אליי במיוחד, וזו גם השפה שסובבת אותנו. רקדניות ויוצרות גדולות כמו פינה באוש וקרולין קרולסון, שהן מקור השראה רב שנים עבורי, הוסיפו ליצירות המחול שלהן תפאורות, תלבושות ואביזרים שהקנו לתנועה רבדים נוספים והעמיקו את החוויה. בראשית הדרך שלי כיוצרת – אולי כריאקציה לגראהם שדגלה באיפור כבד, בתסרוקות גדולות ובדרמה – הלכתי על תנועה רחבה אבל מאופקת ועל אביזרים מאוד מינימליסטיים ונקיים – חוטים, יריעות מתכת דקות, שקיות ניילון. במהלך השנים, ככל שהתבגרתי, התמונה שאני רואה הפכה מורכבת ועשירה יותר. הווידיאו, אם משתמשים בו היטב, יכול לשרת את יצירת המחול שבמהותה היא מופשטת ובת חלוף וליצור עוד אפיק לתקשורת עם הקהל. בשנים האחרונות אני מרבה למחזר תלבושות ישנות, ליצור כל פעם מראה חדש, ואני גם סורגת בעצמי – זו מין התכנסות כזאת שאולי מגיבה לבזבוז שמסביב. בגד כזה עיצבתי לעבודה החדשה שבסופה אני משילה אותו ונשארת בטייץ. באותה רוח החלטתי לוותר על מעצב תלבושות ללהקה, ובעבודה משותפת עיצבנו תלבושת לכל רקדן. לצד הפן הוויזואלי גיליתי, כאמור, גם את המילה הכתובה שלפעמים יש לה כוח להתניע רעיון חדש".
הרקדנית שאת רוקדת בעבודה החדשה היא גם אנחנו, לא?
"ברור. המסך עולה ויורד על כולנו. כולנו זקוקים לאהבה ולתשואות, כולנו הולכים שוב ושוב אל הראי וכולנו עוטים על עצמינו מסכות. לצד כולנו צועדת מסכת המוות. חיינו מורכבים מאור וצל, מתרגולים וניסיונות שאנחנו חוזרים עליהם שוב ושוב. כולנו שוכחים מדי פעם צעד".
"הרקדנית שוכחת צעד", סוזן דלל, 14.3, 21:00