חזרה גנרלית

"חזרות על חלקים ממני" מבקשת לפרוץ את הגבולות המוכרים ולבטל את ההיררכיה בין הרקדנים לקהל

13 בנובמבר 2013

משהו מסקרן מאוד, ואם יורשה לי, גם חכם, התרחש החודש ברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות. שם, במרכזו של מתחם התרבות הממסדית – ה"מֶכָּה" הבלתי מעורערת והמתוקצבת – חיכתה לכם הצעה מסוג אחר לגמרי. הצעה שמנסחות ורוקדות הכוריאוגרפיות ענת דניאלי ותמי לבוביץ ושמה "חזרות על חלקים ממני". בריקוד הזה יש ענווה רבה, סוג של פשטות והתייחסות בסיסית אל הגוף שרוקד והנפש שמבקשת לה פגישה עם הצופים. דניאלי – יוצרת רהוטה ונטולת מניירות שהעמידה לאורך השנים מקבץ מרשים של יצירות מחול מרגשות שהועלו על בימות מרכזי המחול החשובים כאן ובעולם – כבר לא שם. בשנים האחרונות היא מתעניינת במחול החדש, זה שמבקש להתבונן על היצירה מזווית רחבה יותר ולהגדיר אותו בשפה שפורצת את הגבולות המוכרים.

"כוריאוגרפיה היא הרבה יותר מחיבור של תנועות. היא יכולה להתקיים ככלי מחקרי שדרכו אפשר להתבונן ולנתח תופעות שונות – החל מהדרך שבה מתנהלים ילדים בגן, התנועה על מדרכות תל אביב ועד להנעה של כוחות פוליטיים ושינוי פוליטי", מסבירה דניאלי. היא יודעת שהקול שהיא משמיעה אינו יחיד ושיש בשנים האחרונות יותר ויותר יוצרים שמרגישים כמוה ומייצרים סוג של שיח אחר שמנסה לבטל היררכיות ולהפוך את הקהל לחלק אקטיבי מההתרחשות. בה בעת היא יודעת שהממסד הקיים – זה שמנהל את האג'נדה ומתקצב בהתאם לה את היוצרים ולהקות המחול – לא אוהב את השיח הזה, שמעצם טבעו חותר תחת המבנים והמנגנונים הקיימים.

צפו בקטע מהיצירה:

העמדה הזאת היא חלק מתהליך היווצרותה של "חזרות על חלקים ממני" – עבודה שמבקשת לחקור את האופן שבו נרקמת אמפתיה. "רצינו ליצור 'מגרש אימונים' שבוחן תהליך של יצירת הזדהות ואמפתיה עם אחר כלשהו בתוך יצירה אמנותית. במהלך העבודה בסטודיו גילינו שחסר לנו חלק חיוני בתהליך – הצופים; וכך התחלנו לעבוד במרחב ציבורי והפעם ברחבת המוזיאון", משחזרת דניאלי.

ומה היא מצפה שיקרה במפגש הקרוב עם הצופים? "שנצליח לאפשר לתהליך האמפתיה לצמוח. הוא יכול להתחיל מקשר של מבט ולהמשיך בשיחה עם היוצרות, מישהו שירצה לצלם ואולי גם סוג של הבנה והזדהות". היא משוכנעת שלקשר הזה יש סיכוי להיווצר מעצם היעדרותה של החלוקה המוכרת בין הצופים שיושבים באולם ומביטים ברוקדים על הבמה המגישים הופעה "מיטבית" של בעלי ידע ומיומנות. "במהלך העבודה אנחנו נחשפות מול הקהל במצב של חוסר ידיעה, חוסר בהירות, חיפוש. הוויתור על השליטה שיש בדרך כלל ל'מופיעים' מהווה מהלך פוליטי מודע מתוך ערכים של שוויון ובחינה של יחסי הכוחות: מופיעים־צופים ותהליך־תוצאה".

כל זה יכול היה להתרחש בכל מרחב ציבורי. 

"קהל שמגיע לחלל מוזיאלי הוא פרטנר מועדף לניסוי כזה, כיוון שהוא בא מתוך הסכמה להיות נוכח אקטיבי, לנוע בחלל התערוכה, להתבונן ביצירה בזמן שהוא קובע וגם לחשוב ולהרגיש. השאלה המסקרנת כמובן היא האם הוא יהיה מוכן לבחון את תפקידו בחלל שבה מתהווה יצירה ולהגיב לה. במקביל ההופעה בחלל מוזיאלי משקפת משאלה לחבור למסורת מרתקת של יוצרות כוריאוגרפיות דוגמת סימון פורטי או טרישה בראון שהזמינו בזמנן להתבוננות מחודשת ביצירה הכוריאוגרפית בהקשר של חלל מוזיאלי – התבוננות שחשובה ביותר בעיניי גם היום. בהקשר הזה הופכים הצופים לחלק בלתי נפרד מהקומפוזיציה בחלל, והוא מאפשר להם להתבונן מקרוב ולפגוש מבט של רקדנים 'אנושיים' שפועלים על מישור משותף".