חנה לסלאו מפתיעה בהצגה חדשה ומשאירה את הקומיקאית בבית

השם של ההצגה החדשה של חנה לסלאו, "פליישר", זורק את המתבונן, במבט ראשון, למחוזות הקומדיה. שם עם ניגון יידישי קצת מצחיק, וגם חנה לסלאו – בטח מדובר בקומדיה. זה לא המצב. "פליישר", שעלתה לאחרונה בתיאטרון הבימה, היא דרמה כבדה, אפילו טרגית, רחוקה מאוד מהמקומות שעמם לסלאו מזוהה בדרך כלל.

אז איך זה לעשות עכשיו תפקיד דרמטי בהצגה לא פשוטה? לא בורחת לך הקומיקאית בפינות?

"לא. קודם כל אני חושבת שכל קומיקאי הוא גם שחקן דרמטי, אבל אני באתי מוכנה, בזכות הבשלות והגיל, לעשות משהו אחר".

לסלאו ונתן דטנר מגלמים זוג מבוגר, ניצולי שואה בעלי קצבייה, שלנוכח כניסתם המואצת של חרדים לשכונה נאלצים קודם להנפיק אישורי כשרות ואז עוד אישורי כשרות ואז מוצאים את עצמם הולכים ושוקעים עמוק יותר בבוץ של הדמוגרפיה החדשה בשכונה שלהם.

זה נושא מורכב מאוד – כניסת חרדים לשכונות חילוניות.

"בהחלט, וההצגה גם מתייחסת אליו. צריך לזכור ש'פליישר' נכתבה בשנות  ה־70, אבל היא עדיין רלוונטית. בכלל, בישראל הכל קורה כל כך מהר שדברים מפסיקים להיות אקטואליים עוד לפני שהם קורים אך גם נשארים אקטואליים תמיד. הרב במחזה אומר לקראת הסוף: 'גם אנחנו מתרבים, גם אנחנו צריכים לגור איפשהו'. נכון, אבל אני נגד כפייה דתית".

טוב, אנחנו נתונים במלחמות תרבות בהרבה חזיתות. את זוכרת, למשל, את קמפיין "שישי ישראלי" (כרזות ענק שבישרו, בין השאר, "בבוקר ים, בערב קידוש, מסורת של שישי ישראלי"), שגרם בשנה שעברה לתרעומת בקרב חילונים?

"את הקמפיין הזה ספציפית לא, אבל יש סיפורים כאלה מאז ומעולם. אנחנו נתונים בהמון מלחמות מבית. אני אדם מאמין, אבל האלוהים שלי לא דתי, אין לו כיפה וגם לא פאות. זו יותר מסורת של יידישקייט שספגתי מהבית. אני לא אגיד לאף אחד מה לעשות, ושאף אחד גם לא יגיד לי".

"פליישר"