יוצאים מהמרפסת

לכבוד עליית הגרסה החדשה של המחזמר הקלאסי "סיפור הפרברים" בארץ, תפסנו את הבמאי ג'ואי מקנילי לשיחה על המסר מאחורי המחזה, על ההיסטוריה שלו ועל המעמד המרגש

עפים על עצמם. "סיפור הפרברים" צילום: נילס בוהם
עפים על עצמם. "סיפור הפרברים" צילום: נילס בוהם

 כמעט 60 שנה אחרי לידתו, נחשב "סיפור הפרברים" לאחד ממחזות הזמר האמריקאיים הגדולים, אם לא הגדול שבהם. שלושה יוצרים מופלאים חברו יחד כדי לברוא מחדש את סיפור "רומאו ויוליה" השייקספירי בקונטקסט ניו יורקי: המלחין לאונרד ברנשטיין, כותב התמלילים סטיבן זונדהיים והבמאי־כוריאוגרף ג'רום רובינס, מאבות המחול המודרני. השמועות גורסות שיורשיהם של היוצרים המקוריים עדיין עוקבים מקרוב אחרי ההפקות החדשות של המיוזיקל, ודואגים לנאמנות המירבית שלהן למרכיבי הגרסה המקורית. לכאורה, מדובר במצב בעייתי למדי עבור מי שינסו להתאים את החומר המיושן למדי לקהל בן זמננו. הכוריאוגרף והבמאי ג'ואי מקנילי, יוצר הגרסה הבינלאומית המחודשת ל"סיפור הפרברים", שתוצג השבוע בישראל בפעם השנייה, טוען שהצליח להתגבר על הסכנות הטמונות בחומר מבלי לחרוג מקווי המתאר של ההפקה המקורית. "בהפקה הזאת הוצאנו את 'סיפור הפרברים' מהמוזיאון", קובע מקנילי. "אין בגרסה שלנו את התפאורה הכבדה, את התלבושות הסטריאוטיפיות ואת התאורה המיושנת מפעם. העיצוב מכוון יותר ליצירת אווירה, בעוד הבימוי הוא יותר רגשי ונמרץ. ניסיתי גם לשאוף לריאליזם באלימות ובתגובות הרגשיות של הדמויות. בסך הכל, מדובר אמנם בשחזור של המקור, אבל עם אנרגיה חדשה".

מה ההיסטוריה של ההפקה הנוכחית ואיך הגעת לביים אותה?

"ההפקה החדשה נוצרה במקור בשנת 2000, בהזמנת בית האופרה לה סקאלה במילאנו. הם פנו אליי, מכיוון שהייתי כבר כוריאוגרף בולט בברודוויי וגם עבדתי בשנות ה־80 כרקדן עבור ג'רום רובינס. הוא ליהק אותי לתפקיד נער הג'טס הראשי בקטעי 'סיפור הפרברים', ששובצו במופע המחווה ליצירתו בברודוויי, אך מעולם לא השתתפתי בגרסה המלאה של המיוזיקל. אחרי שהוצגה בלה סקאלה, ההפקה שלי נרכשה על ידי חברת ההפקה וההפצה הבינלאומיתBB Promotions , ומאז היא מריצה אותה ברחבי העולם. רק לאחרונה היא הוצגה בלונדון ובפריז וקיבלה ביקורות מצוינות. אגב, לפני כל מסע הופעות אנחנו מחליפים חלק מהמשתתפים, כדי שההצגה תישאר רעננה וצעירה. על כן, בתל אביב יעשו את הופעת הבכורה שלהם טוני ומריה חדשים".

מה אפיין את תהליך העבודה על "סיפור הפרברים" בגרסתך ומה היו האתגרים המיוחדים שנתקלת בהם?

"העבודה עם כל הקאסטים של ההפקה מתחילה תמיד מלימוד הכוריאוגרפיה. אחר כך קוראים את הטקסט ומדברים על המשמעויות שלו ועל המוטיבציות של הדמויות, ורק בסוף מעמידים את הסצנות הדרמטיות. הרגעים הקשים בעבודה מתרחשים תמיד כשהשחקנים צריכים לחבר בין הכוריאוגרפיה לבין הדרמה. בדרך כלל יש להם קושי גדול להבין איך ליצור התאמה בין הרגש למילה ולריקוד. שלושת המרכיבים האלה צריכים להיקשר יחד וזה אתגר גדול, אך ברגע שהשחקנים לומדים איך ליצור את החיבור, זה מרגיש כאילו הם קמים לתחייה. ברגע שקלטת את העניין, אי אפשר לחזור לאחור".

האם אתה מאמין ש"סיפור הפרברים" עדיין רלוונטי היום? מה יש לחומר הזה לומר לאזרחי המאה ה־21?

"כמובן שהוא רלוונטי. עדיין יש בעולם לא מעט קונפליקטים שמבוססים על גזענות ושנאת האחר. כל מדינה מתמודדת עם זה, בדרך כזאת או אחרת, לא משנה אם בהקשר אתני, דתי, מגדרי או מעמדי. עדיין יש לנו פחד מ'הצד האחר', מכיוון שהוא לא כמונו. הפחד הזה יוצר שנאה, שנאה יוצרת אלימות, אלימות הורסת את האהבה. זה בדיוק מה שקורה ב'סיפור הפרברים', ויש כאן שיעור לחיים שאנחנו חייבים להמשיך לשנן. בתוך ההקשר הזה, הסיפור של טוני ומריה מעורר תקווה, והתקווה היא פתח לשינוי".

"סיפור הפרברים", המשכן לאמנויות הבמה, 31.10־9.11