מייסדת להקת המחול ורטיגו מילאה את סוזן דלל באדמה

רגע קצר אחרי שהרקדנית פוסעת למרכז הבמה ומתייצבת בגבה אל הקהל מתחיל הטקס: הרקדנים עולים זה אחרי זה, אוחזים בדליים ושופכים מהם אדמת כבול כהה ולחה. פס מתווסף לפס עד שהבמה מוצפת וריח האדמה מתפזר באוויר, כל כך לא שייך לאולם של סוזן דלל. אחר כך מתחילים המשתתפים לרקוד כשהם מפזרים ברגליהם את האדמה וחורצים בה תלמים שיפתחו מחדש במהלך הבא. מהר מאוד מתברר שהאדמה היא עניין מרכזי ב"אחת. אחת ואחת", יצירתה החדשה של מייסדת להקת ורטיגו (שחוגגת בימים אלה 25 שנה להקמתה) נועה ורטהיים, שתועלה בבכורה בראשית השבוע הבא.

"כשהתחלתי לעבוד לפני כמה חודשים הייתי בכלל בקטע של וידאו ארט, הכי רחוק מלרקוד על אדמה", היא משחזרת, "ואז, כמו תמיד זה הגיע בהבזק והבנתי שאני צריכה אדמה דחוסה, שמתקשרת לי לעוצמה דחוסה בתנועה. חשבתי שנלך על פס אדמה אחד אבל כשהתחלנו בו הבנתי שזה או כל הבמה או שאין יצירה". בשלב הזה, מעידה ורטהיים, נפלה עליה שלווה גדולה, מאוד לא אופיינית לתחילת עבודה על יצירה חדשה.

"או כל הבמה או שאין יצירה". אחת. אחת ואחת – ורטיגו (צילום: רונה אברו)

מי שלא היה שותף לשלווה של ורטהיים הוא עדי שעל, מנכ"ל הלהקה (ובן זוגה של ורטהיים). אמנם במשך 25 שנה ברציפות הוא מתמודד עם דרישות אמנותיות אקסצנטריות יותר ופחות, אבל האדמה שברה אותו. הוא לא היה מוכן לשמוע על הגילוי הזה וניסה בכל כוחותיו להסביר שאין שום סיכוי לשווק לאולמות התיאטרון בערים עבודת מחול שכרוכה בהצפת הבמה באדמה לחה. נבדקו חלופות שונות, ובהן הופעה תחת כיפת השמים אלא שזו, התברר, דרשה שמירה, אישורי עירייה וכמובן עוד כסף. בסוף האדמה ניצחה.

בעצם למה היית צריכה אותה?

"כי היא הבסיס. ממנה יוצאים, ממנה מנסים להמריא ובסוף גם נוחתים עליה חזרה. זה כל כך טבעי לי, כמו שהעבודה עם הצ'אקרות הפכה לחלק בלתי נפרד מהעבודה שלי, הרגשתי הפעם במתחים חזקים של תעופה וקרקע, של רצון לקחת חופש ולהתרומם, שמתקשרים אצלי לשאלות של הרצון לתת ולקבל שמעסיקים אותי כבר שנים. הרצון לקבל הוא טבעי לנו והוא משפיע על הכל – על חברות, על זוגיות, הוא מחולל מלחמות. האם אפשר ללמוד לרסן את הרצון לקבל? האם הבסיס המשותף, האדמה הזאת, יכולה להיות בסיס להרמוניה?".

נעה ורטהיים ועדי שעל. האדמה ניצחה (צילום: אלעד דבי)

את לא אוהבת להציג את העבודות שלך כפוליטיות.

"נכון, וגם את זאת אני מעדיפה להשאיר לפרשנות הצופים. בעיניי היא הרהור על המצב שלנו, וברור לגמרי שהוא רווי מתחים. אין רגע של שקט והכל מתמקד ברצון לקחת עוד ועוד. בתנאים אלה אני פונה באופן טבעי לסטודיו, שם אפשר לעבוד בפחות רעשי רקע ואולי גם לקבל פרופורציות. אני לא מיואשת אבל משתדלת להמנע מעיתונים ומטלוויזיה כבר הרבה זמן".

ההחלטה להשתמש באדמה הכתיבה גם את עיצוב הבמה והתלבושות.

"ברור. הורדנו את כל הקוליסות ויצרנו משטח רחב מאוד ובהיר שלא נראה כמו במה רגילה ומוגבהת והוא מאפשר לדמיון לעבוד באופן חופשי יותר. לא רציתי תלבושות שאנטיות כאלו שהולכות עם אדמה והטבע אלא דווקא מראה מחויט, כותונות מכופתרות, שהן רחוקות מהגוף ומאפשרות לרקדנים לנוע בחופשיות. גם סוג הבד נבדק והוחלף כשלא עמד בהתפלשות באדמה. לשמחתי הלכנו לאט, כי הפעם עבדנו בפעם הראשונה עם אבי בללי (סולן נקמת הטרקטור – י"א) והיינו צריכים ללמוד להכיר זה את זו. בסוף יש מוזיקה נהדרת וגם שתיקות מהדהדות, מה שהולם את המתרחש על הבמה".

מה שהולך על הבמה הוא אכן רב ניגודים. שמונת רקדני הלהקה מפגינים יכולת וירטואוזית וגם התמסרות מוחלטת. הם מניפים זה את זה או זה את זו, עולים לריחופים באוויר ונוחתים לגלגולי רצפה מסחררים. רגע אחר כך אפשר לראות אחת מהן במהלך מתמשך ואטי של יישור רגל או הנעת זרוע המדמה כנף של ציפור במעופה. ורטהיים לא חוסכת בשבחים ומדברת על הרקדנים שלה בחיבה מופגנת: "הם רקדנים טובים וזה מובן מאליו. הם גם קבוצה בעלת אינטליגנציה רגשית גבוהה, הם מביאים רעיונות טובים ומאפשרים דיאלוג יצירתי, וזה מזל גדול שאני מברכת עליו שוב ושוב." אכן, תענוג להביט בהם. השפה האמנותית של ורטהיים – תובענית אבל גם אסתטית וקומוניקטיבית – יושבת אצלם בגוף כטבע שני.

ואיך עושים את זה במשך 25 שנים?

"זו תעלומה. התנועה הראשונה תמיד מגיעה בזמן הכי בלתי צפוי, למשל כשאני יוצאת מהמקלחת. אני בודקת ומזקקת אותה ואז רואה לאן היא לוקחת אותי, מוסיפה עוד תנועה או מחווה ואז נוצר משפט שאם אני נשארת איתו, הוא הופך למוטיב שמוביל אותי הלאה. בשלב הזה אני לא יודעת למה ככה ולא אחרת וגם לא יכולה לפענח מה עומד מאחורי הדברים. רק בסוף, כשהעבודה כבר שלמה אני שומעת אנשים מסבירים למה התכוונתי".

"אחת. אחת ואחת", מרכז סוזן דלל, יחיאלי 5 תל אביב, שני־שלישי (13.2־14.2) 21:00, 125־150 ש"ח

אחת. אחת ואחת – ורטיגו (צילום: רונה אברו)