התנועה העממית: נמצא מופע מחול שלא מתנשא על הקהל שלו

הכוריאוגרפית דנה רוטנברג מתעקשת על מחול ידידותי, אז ב"נבחרת החלומות" שלה תמצאו יותר דיבורים ופחות רעיונות מופשטים. ריאיון

"נבחרת החלומות" (צילום: מיכאל שבדרון)
"נבחרת החלומות" (צילום: מיכאל שבדרון)
25 בינואר 2018

במבט ראשון זה נראה מופרך למדי: רקדנית בהיריון מתקדם, גבר בשנות ה־60 לחייו, רקדן וירטואוזי, פיזיותרפיסטית שפרשה מעולם הריקוד וכוריאוגרפית אחת נפגשים באולם אירועים תת קרקעי. הם מעלים באוב את החלומות שלהם, התקוות, התשוקות והאכזבות, וכולם נחשפים בפני הקהל לשבעה ערבים בלבד ואחר כך יתפוגגו. כבר נתקלנו בקונספטים אלטרנטיביים למופעים בימתיים, אבל זה שבו בחרה "נבחרת החלומות" נראה בתחילה מעט מאולץ.

דנה רוטנברג, הכוריאוגרפית שיצרה את המופע, לא נבהלת מהביקורת. "במופע הזה, כמו בעבודות אחרות שלי, אני מתעניינת בנקודות המפגש בין החיים לאמנות. הפעם החיים נכנסו לאמנות באופן לא צפוי וחייבו אותי לקבל החלטה ברורה – לרדת מהעבודה הזאת או לפתוח אותה לחיים ולהמשיך הלאה במגבלות חדשות", היא מסבירה. רוטנברג מוסיפה כי ההיריון של ענבר נמירובסקי, שמשתתפת במופע בחודש השביעי להריונה, "הוא סוג של הגשמת חלום והוא הפך לחלק מהניסיון של כל אחד מאיתנו לברר במסגרת הקבוצתית שבנינו מה בעצם רצינו להיות, מה קרה בפועל ואיך אנחנו חיים עם זה היום".

דנה רוטנברג (צילום: מיכאל שבדרון)
דנה רוטנברג (צילום: מיכאל שבדרון)

החלום המשותף של חמשת המשתתפים במופע הוא ריקוד, אבל החיים לקחו אותם למקומות אחרים. "רעות שץ הייתה רקדנית ופרשה לטובת לימודי הפיזיותרפיה, כי עולם המחול הפכפך והיא הייתה צריכה מקצוע", מפרטת רוטנברג. "ניל האריס חלם מנעוריו לרקוד ומעולם לא מימש את זה, נמירובסקי היא רקדנית מקצועית מדהימה ועכשיו היא לקראת פסק זמן, אני המרתי את הריקוד בכוריאוגרפיה ורק גלעד ירושלמי הצעיר והמבריק מגשים ממש עכשיו את החלום".

הבחירה ברקדנים לא קבועים הייתה מכוונת?

"אם כבר אנחנו מדברות על חלומות, אז ברור שאני חולמת על תיאטרון קטן משלי וקבוצת רקדנים קבועה. בנסיבות הקיימות אין לזה סיכוי להתממש, אז יצרתי משהו שהוא זמני וקצר, אבל שלי. מצד אחד יראו אותנו בכל ערב רק חמישים צופים, אבל הזמניות הקצובה והידיעה שלא ניסע להופיע במקומות אחרים אפשרה לי להנחות את מעצב החלל שלנו, זוהר שואף, ללכת עם הפנטזיות ולא להיות פרקטי, וזה כיף".

אתם חושפים בפני הקהל סיפורים אישיים מאוד. איך חוויתם את העבודה על המופע?

"הקבוצה אפשרה את התהליכים שעבר כל אחד מאיתנו במהלך העבודה. העובדה שהמחול הוא חלום עבורנו היתה נקודת התחלה טובה, וממנה התחלנו בשיחות כלליות שהפכו לאט לאט לאישיות. כתבנו טקסטים, הבאתי לסטודיו דימויים וכמובן עבדנו בתנועה והתבססתי על הרבה אימפרוביזציות. אני תמיד מעודדת רקדנים להביא חומרים שלהם ליצירה, ובענייני חלומות ברור שהיו מפגשים עם קושי וכאב, אבל כקבוצה מגובשת הצלחנו לעבור דרך הקושי. הקהל יכול לצפות בנו, אבל בשונה מריאליטי כאן אין תחרות ואין שופטים. הבמאית היא חלק מהקאסט ואין סיכוי שמהלך כלשהו ייצא משליטה".

מופעי מחול הם מופשטים מטבעם, אבל את הכנסת לא מעט טקסט ואלמנטים מעולם התיאטרון. זה ניסיון לעזור לקהל?

"חווית הצפייה של הקהל חשובה לי מאוד. עשיתי בעבר עבודות אינטראקטיביות ("נע באוזן", שבה בחרו הצופים את פס הקול אל מול ההתרחשות הבימתית – י"א) ועבודות שמבוססות על סיפור מהחיים ("לא עלינו" שמבוססת על חוויה של אימא לילד חולה – י"א). אני לא לבד בעולם, יש לי מחויבות לקהל. עכשיו אני מרגישה שאני נותנת את הלב שלי לשבוע ואחר כך שותקת".

← "נבחרת החלומות", תיאטרון התיבה, שד' ירושלים 19 תל אביב, עד שני (30.1) 21:00, 110 ש"ח