ההומור של ג'רי סיינפלד לא התעדכן, אז מה? הוא סיינפלד

המופע של סיינפלד אתמול בתל אביב הוא לא בדיוק איך שעושים סטנדאפ בשנים האחרונות, אבל רוב הזמן זה היה מצחיק. בדיחת ה"אבא לא עושה כלום בבית" שלו חידדה את הנקודה – לכולם יש כזאת, אבל זה כמו להשוות בין טיל לאופניים

ג'רי סיינפלד (צילום: סיון פרג')
ג'רי סיינפלד (צילום: סיון פרג')
31 בדצמבר 2017

"החיים מסריחים", אומר ג'רי סיינפלד בשלב מוקדם של ההופעה שלו. "החיים של כולם מסריחים. החיים שלכם מסריחים. החיים שלי מסריחים. טוב, אולי קצת פחות". אם לצמצם למשפט אחד את המהות של ג'רי סיינפלד, כמעט 20 שנה אחרי שהסדרה ההיא ירדה מהמסך, זה המשפט. קצת ניהיליזם ניינטיזי, קצת התנשאות, אבל בסך הכל, כולנו ביחד בזה.

ההומור של סיינפלד לא השתנה מאז קטעי הסטנדאפ הקצרים שפתחו כל פרק, לא השתנה מאז המופעים שבנו אותו למעמד שאיפשר לו להוביל סדרה משל עצמו. החצי-ספיישל-חצי-דוקו שהוא הוציא בנטפליקס השנה, "Jerry Before Seinfeld", בו הוא מספר על תחילת הקריירה שלו בניו יורק וגם מבצע בו בדיחות מהתקופה ההיא, מוכיח שג'רי נולד קצת כמו אתונה – רק שהוא יצא מברוקלין ולא מהמצח של זאוס, בחליפה ועם מיקרופון ביד ולא בשיריון ועם חנית. מי שמופתע או מאוכזב מכך שסיינפלד מסרב לשמוע, לצמוח, להשתנות, כדאי שייזכר בעובדה שעצם הרעיון שעמד בלב "סיינפלד" הוא הסירוב המוחלט של ג'רי להיות דמות עגולה, כלומר להשתנות.

עוד כתבות מעניינות:
32 דברים שלמדנו על החיים מג'רי סיינפלד
מה למדתי כשלא צפיתי ב"סיינפלד"
חידון סיינפלד האולטימטיבי: היה או לא היה?

ג'רי סיינפלד (צילום: סיון פרג')
ג'רי סיינפלד (צילום: סיון פרג')

אין עצירות או נשימות במופע של סיינפלד. כל מחוות יד היא מתוכננת, כל הבדיחות מסודרות יפה-יפה אחת אחרי השניה ברצף הגיוני. זה לא בדיוק איך שעושים סטנדאפ בשנים האחרונות, אבל סיינפלד הוא לא סטנדאפיסט מהשנים האחרונות. ממי שרגיל לגישה חדשה, עכשווית יותר, להומור, זה יכול לדרוש כמה דקות של התאקלמות. יותר ויותר קומיקאים היום מתעקשים להתנהג כאילו הם בכלל לא מספרים בדיחות, רק מדברים. סיינפלד לא מעוניין בשום העמדת פנים מהסוג הזה. הוא מספר בדיחות, זאת העבודה שלו (קטע מוצלח במיוחד על אימת הביקור בקרקס מסתיים ב"אני לא רוצה לרדת על ליצנים. הם סוג של קולגות"). אין פה ניסיון להפוך סיטואציה מלאכותית – אדם עומד על הבמה ומספר בדיחות לקהל של זרים – למשהו שירגיש אישי וטבעי. להיפך. סיינפלד חוגג את המלאכותיות הזאת. באמצע המופע הוא מבטיח שמעכשיו יבואו חומרים אישיים יותר, אבל הוא לא מקיים. רק עוד בדיחות. אז נכון, הוא קצת נרגן. נכון, הוא לא מעודכן בדיעות הנכונות ובעמדות המקובלות. אז מה? הוא סיינפלד. הוא לא חייב כלום לאף אחד. כמו שסכומי כסף גדולים במיוחד מכונים "פאק יו מאני" – מסוג הכסף שמאפשר לך להגיד "פאק יו" לכל מי שאתה רוצה, לסיינפלד יש "הישגי פאק יו". לא רוצה סיינפלד? אל תלך לסיינפלד, טמבל.

אז נכון שכשזה נמשך לאורך ערב שלם, לפרקים זה יכול להרגיש קצת מיושן. לעומת תחומי אמנות אחרים, בסטנדאפ קשה לפרגן למישהו רק על התרומה שלו לז'אנר, קשה לראות מופע בראי היסטורי. אבל האם זה מצחיק? כן, חייבים להודות. רוב הזמן זה די מצחיק, לפעמים זה אפילו מאוד מצחיק. לכל סטנדאפיסט בישראל יש בדיחה מהז'אנר של "אבא לא עושה כלום, הוא סתם בבית", אבל אז מגיע סיינפלד ומצליח ללהטט אותה בכזו מיומנות ועם כאלה דימויים ("אבא פשוט מרחף בבית כמו בלון הליום דועך, בין התקרה לרצפה") שזה כמו לראות טיל שממריא לחלל: אתה מבין שזה גם סוג של כלי תחבורה, אבל המרחק בין הטיל לאופניים שלך הוא גדול מאוד.