פונדק הרוחות: איה שבא נכנסת לנעלי אמה זהרירה חריפאי בהצגה "תעלת בלאומילך"

"ביום שבת בבוקר, כמה שעות לפני ההצגה הראשונה מול קהל, ביקרתי בחלקת הקבר בבית העלמין בגבעת השלושה. הרגשתי שאני צריכה את זה", משחזרת השחקנית איה שבא את העלייה האחרונה שלה לקבר אמה, השחקנית המיתולוגית זהרירה חריפאי.

"בשבועות אחרי שנפטרה הייתי מגיעה לשם לעתים הרבה יותר קרובות", היא מוסיפה, "אבל בהדרגה הורדתי את המינון כי הבנתי שאני חייבת לשחרר. בשנה שאחרי מותה עסקתי ללא הרף בפרויקטים להנצחת זכרה. היא עדיין חלק בלתי נפרד מהיומיום שלי, חיה במחשבות שלי בכל רגע. אני תמיד מקפידה להתקשר לבית העלמין לוודא שהמצבה נקייה ושיש פרחים טריים. נשמע נורא בנאלי, אני יודעת, אבל אני באמת מרגישה שכאשר אני על הבמה, מגלמת תפקיד שהיה במקור שלה, היא נמצאת שם".

איה שבא מתייחסת בדבריה להופעתה העכשווית בקומדיה "תעלת בלאומילך" בתיאטרון הקאמרי. עיבוד של גורי אלפי (המככב לצד שמואל וילוז'ני, יצחק חזקיה ונטע גרטי) ואלי ביז'אווי לסרט הקלאסי (במקור משנת 1969) שכתב וביים אפרים קישון. שלוש שנים חלמו השניים, שאף חולקים במשותף את קרדיט הבימוי, על עיבוד בימתי לסיפור ההזוי על בלאומילך: חולה נפש הנמלט ממוסד סגור, גונב קומפרסור מהעירייה ומתחיל לקדוח בור בלב רחוב אלנבי בתל אביב. לאיש בעירייה לא ברור מי נתן את ההוראה ולמה, וכך מתחיל מאבק יוקרה בין פקידים בכירים על הקרדיט למיזם, שבסיומו הרחוב הופך לתעלה שדרכה זורם הים לתוך העיר.

רק פקיד זוטר בשם יחזקאל ציגלר (אלפי) מגלה את האמת מאחורי המחדל המוצג כניצחון, ובתמורה מוכרז כמטורף ומאושפז. זהרירה חריפאי גילמה בסרט תפקיד משנה קטן של שכנה בבניין דירות המוצא עצמו בלב אתר הבנייה, אבל זה לא מנע משבא להסתער בלהט על האתגר.

איה שבא במחזה תעלת בלאומילך. צילום: טל פרי

"אני בקאמרי כבר הרבה שנים, ועוד לא קרה ששמעתי על הפקה חדשה ואמרתי: 'אין מצב שמישהו אחר עושה את התפקיד הזה'", היא אומרת, "בדיעבד יצא שאני מגלמת שני תפקידים. השכנה, שאפילו לא זכרתי שקוראים לה יוקסטה אברהמי, ואיילה המזכירה של ראש אגף הכבישים בעירייה. יש לי הרבה זמן במה, מה גם שאיילה היא דמות נהדרת בעיני. בסרט ראו אותה לכמה דקות, אבל בהצגה היא מתנהלת כאילו זה מחזה עליה".

את שחקנית, במאית, מדבבת, תסריטאית ומורה למשחק, ועדיין נדמה ששמרת על הקריירה שלך בהילוך נמוך מבחינת החשיפה לאור הזרקורים.

"חלק מזה הוא תהליך טבעי של בשלות, ולכל אחד יש הקצב שלו. וכן, המוות של אימא החדיר בי מחויבות למשחק ברמות שלא יכולתי להגיע אליהן בעבר. כבמאית תמיד הייתי חדה ומדויקת, ולמרות שהרגשתי מידה שווה של מחויבות לעבודת המשחק זה לא היה בטוטאליות שאני מרגישה כיום. זה משהו סבוך ביחס שלי לעצמי, כי אימא תמיד נתנה לי תמיכה מוחלטת גם במקומות שלא היו קלים עבורה, כמו ההחלטה שלי להקים משפחה עם אישה. מגיל אפס הערצתי אותה, כאדם וכשחקנית. השיר שביצעה במחזה האחרון בו הופיעה, 'סוף טוב' של ענת גוב (חריפאי גילמה קשישה לוחמנית חולת סרטן, במקבילה מצמררת למחלה ששמה קץ לחייה), הוא עדיין מופת בעיניי למפגן נוכחות של שחקנית על במה. זה עושה משהו – ההחלטה לאמץ מקצוע זהה לשלה. הערצתי גם את האצנית אסתר רוט שחמורוב, אבל לא הייתי מנסה להתחרות איתה בריצת 60 מטר".

היא גדלה כבת יחידה לזהרירה חריפאי והסופר והעיתונאי שלמה שבא, חיה זה 15 שנים עם זוגתה מאיה ויחד הן מגדלות שלושה ילדים (אריאל, יותם ויהלי). בשנת 1990 סיימה שבא לימודי משחק בבית צבי, אחרי שנטשה את הרעיון ללמוד רפואה ולהתמחות בטיפול בספורטאים. מאז היא לא מפסיקה לעבוד, ובברנז'ה הקטנה של עולם הבמה המקומי היא נחשבת נמלה חרוצה ויעילה במיוחד. לראיה, הראיון איתה מתקיים בשעת לילה מאוחרת בסיום יום עבודה מתיש שכלל שלוש הצגות ברצף של מחזמר הילדים הנצחי "עוץ לי גוץ לי" ובערב "תעלת בלאומילך". פרצה נוחה יותר בלו"ז לא הצליחה למצוא.

"גרי בילו, מנהל בית צבי המנוח, היה הראשון לתת לי לביים ואחר כך ללמד", היא נזכרת, "תמיד אני במיטבי כשמאמינים בי, וגרי האמין. אני במאית קפדנית ולפעמים קשוחה, אבל חייבים להחדיר משמעת כזו בצוות תלמידי משחק בני 22. קל להם לאבד ריכוז, ואם קולטים שאתה חושש הם יאכלו אותך חי. אימא הייתה פחות חברותית מול אנשים, חותכת בשנייה, אומרת כל מה שהיא חושבת ולא מנסה לייפות או להתחבר. היא ביימה אותי בזמנו בהפקה של 'יעקובי וליידנטל', המחזה של חנוך לוין בדמות שהיא גילמה בהפקה המקורית. אם עכשיו יש לי פרפרים בבטן בגלל 'תעלת בלאומילך', דמיין מה הרגשתי בהפקה ההיא".

איה שבא (משמאל) במחזה תעלת בלאומילך. צילום: טל פרי

גם ללא איפור, על קערה של סלט עוף, הדמיון לאם המנוחה מדהים במיוחד על הבמה עם הפיאה התואמת והבגד התקופתי. "תמיד אמרו שאני דומה לה, ותמיד זה מכה בי מחדש כשאני רואה תמונות. אין לי זיכרונות ילדות מתקופת צילומי הסרט 'תעלת בלאומילך' כי הייתי בת 3, ואת אפרים קישון לא הכרתי למרות שהבן שלו הגיע לביקור בחזרות ומאוד פרגן. מה שכן, אני שלמה לחלוטין עם ההחלטה של גורי ואלי להשאיר את המחזה בשנות ה־60, אף שהדינאמיקה של האירועים עכשווית לחלוטי – ביורוקרטיה ואגו לא משתנים לעולם. אני גם מתה על העברית של קישון. יש משפט שאני אומרת במחזה: 'אם מתקנים את הכביש, סימן שהוא טעון תיקון'. איזה ביטוי נהדר זה 'טעון תיקון'. אף אחד כבר לא מדבר ככה".

איך הייתה העבודה מול גורי אלפי?

"קודם כל אני מעריצה את המחויבות שלו ושל אלי לפרויקט. להילחם שלוש שנים כדי שדבר כזה יקרה זה לא פשוט. בהתחלה היה לי מוזר, המעברים של גורי מבמאי שותף לפרטנר על הבמה, אבל הוא ואלי מצאו תוך כדי התהליך את המקומות הנכונים ולגורי יש אינטואיציות חזקות וטובות. הוא לא ניסה לשחזר את העליבות המתרפסת בדרך שבה ניסים עזיקרי גילם את הדמות בסרט, אבל הוא כן עובר פגיע ונוגע ללב".

מה הצעד הבא מבחינתך?

"אשמח לתפקיד דרמטי טוב. עשיתי הרבה קומדיות בשנים האחרונות, וזה נהדר כי אני אוהבת להצחיק, אבל עכשיו מתחשק לי לצלול לעומק של דמות ולרגש את עצמי ואת הקהל. אני לגמרי מוכנה לזה".