מלך הטעם הרע: טום גרין כבר פחות פרובוקטור, אבל עדיין חי. ריאיון

טום גרין, המגיש השערורייתי של MTV בסוף שנות ה־90, עשה מעבר כושל לקולנוע וחלק ריאליטי עם דונלד טראמפ. ואז הוא גילה את עצמו מחדש דרך הסטנדאפ. ריאיון לרגל ההופעה בישראל

גרין סקרין. טום גרין. צילום: יח"צ
גרין סקרין. טום גרין. צילום: יח"צ
20 באפריל 2017

"לפעמים אני רוצה לעלות על המרקע ופשוט להשתולל / אסור לי, אבל זה מגניב כשטום גרין דופק אייל מת", שר אמינם בבית הראשון של "ריל סלים שיידי". תגידו מה שתגידו על פועלו היצירתי של טום גרין ("המופע של טום גרין" ששלטה ב־MTV בימים שעל תפר באג 2000, והסרט "Freddie Got Fingered" שהופץ בישראל כ"אחי, איך דפקו אותך"), אבל אם אתה הופך להיות אייקון של טעם רע בעיני אמינם השגת משהו בחיים.

הוא עבד קשה בשביל לזכות בתואר הזה, כמובן. הוא לא רק ניסה לדפוק גופה של אייל. ב"פרדי" הוא האשים את אביו בגילוי עריות (כנקמה) ונופף באוויר בתינוק שעדיין מחובר לחבל הטבור. גם כשנמצא גידול סרטני באשך שלו, בסרט התיעודי שצילם על המחלה (הדבר היחיד שגרין עשה שזכה לביקורות משבחות), הוא כלל בו סצנות אמיתיות של הניתוח להסרת הגידול. זה היה קצת לפני הריאליטי, קצת לפני "ג'אקאס", בימים האחרונים שבהם פרובוקציות לבדן – אם אתה אמיץ מספיק ומשוגע מספיק – יכלו להשאיר אותך בפריים טיים.
אבל הימים האלה חלפו וגרין (45) קצת נעלם מהשטח. את השנים הוא העביר מאז במה שכל סלבריטי מהסוג שלו עושה – קצת ריאליטי (עונת VIP של "המתמחה", תוכנית הריאליטי שהנחה דונלד טראמפ), קריירת ראפ כושלת, קצת תפקידים קטנים בקולנוע. לפני חמש שנים הוא פתאום מצא את עצמו חוזר לשורשים, לסטנדאפ.

"מעולם לא ממש הפסקתי לעשות סטנדאפ", הוא אומר בשיחה מלוס אנג'לס, "אבל זה לא היה הפוקוס שלי. עליתי על במה פעם ראשונה בגיל 15 ומאז זו הייתה מין הסחת דעת קבועה שלי, אבל זה הרבה יותר כיף להופיע כשאתה מבוגר. יש לך יותר מה להגיד לקהל, אתה יכול להעביר נקודה שהיא לא רק מטופשת או מצחיקה. יש לי עכשיו פרספקטיבה שלא הייתה לי קודם, וגם הקהל מוכן להקשיב לי באופן שבו הוא לא היה מוכן להקשיב לי קודם".

אז איך זה קרה?

"עשיתי תוכנית טלוויזיה ברשת, 'טום גרין לייב'. בניתי אולפן קטן בבית שלי ופשוט יצרתי קשר בלתי אמצעי עם מעריצים שלא היה לי מושג שיש לי – לא רק בארצות הברית, בכל העולם. התחלתי ממש לדבר איתם, להעלות אותם לשידור, ופתאום התחשק לי לצאת לטור ולפגוש את האנשים האלה. בשנים האחרונות צברתי כמה אלפי שעות ניסיון בסטנדאפ כי אני כל הזמן בטורים, ואם אני בלוס אנג'לס, אני עולה להופעות קטנות בקומדי סטור (מועדון סטנדאפ מיתולוגי בעיר – ע"ק)".

אז נחשפת לקהל חדש שלא ידעת שיש לך.

"לא בדיוק, ידעתי תמיד שיש לי את הקהל הזה. אני חושב שכש'פרדי' יצא לקולנוע, אז בגלל הדברים שעשיתי ב־MTV הוא נחשף לקהל מאוד מיינסטרימי ופתאום ראה אותי קהל לא בהכרח אוהד. זה היה קורע מצחוק, כי אנשים כל כך התבלבלו מהסרט הזה".

הסרט, שבקושי החזיר את הכסף שהושקע בו (15 מיליון דולר), נחשב כשיצא לאחד הסרטים הגרועים ביותר בכל הזמנים. מבקר הקולנוע האגדי רוג'ר איברט כתב עליו: "הוא לא מגרד את תחתית החבית. הוא־הוא תחתית החבית. ייתכן שיום אחד הוא ייחשב לאבן דרך בתולדות הנאו סוריאליזם, אבל הוא לעולם לא ייחשב למצחיק". מבקר הקולנוע ניית'ן רבין מהאתר AV Club, שכתב עליו ביקורת רטרוספקטיבית ב־2007, טען שהתחזית של איברט התגשמה וכינה את הסרט "פרובוקציה דאדאיסטית, מתיחה על חשבון האולפנים בעלות 15 מיליון דולר".

"זה אמור להיות סרט מבלבל", קובע גרין, "הוא אמור לזעזע אנשים שלא מבינים אותו או שלא רוצים לראות דברים מוזרים. זאת הבדיחה. הבדיחה היא לראות אותו עם סבתא שלך ולראות אותה מתפלצת ממה שקורה על המסך ולצחוק עליה".

אז זו מתיחה.

"כן, על חצי מהאנשים. חצי מהאנשים תמיד אוהבים דברים מעאפנים ומשעממים".

אז כשהתחלת לעשות תוכנית באינטרנט, היה לך הרבה יותר קל להגיע לקהל שנוח לך איתו.

"כן, פתאום היו לי נקודות כאלה בעולם שידעתי – הנה, בישראל, בלונדון, באוסטרליה יש בן אדם שאוהב את 'פרדי', שאוהב את ה'טום גרין שואו' ועוד אחד ועוד אחד. אז התחשק לי להגיע לכל המקומות האלה בעצמי, וסטנדאפ היא הדרך שלי לעשות את זה. התחלתי לעשות סטנדאפ בגיל צעיר מאוד. אחר כך התגלגלתי לטלוויזיה ולמוזיקה, אבל תמיד התחרטתי שלא יצא לי להיות בטור אמיתי, להיות בעיר אחרת כל שבוע. חוץ מזה, ככל שאני מתבגר העולם נראה לי יותר אבסורדי, אז הדעה שלי על דברים מרגישה לי גם יותר נחוצה. חזרתי לסטנדאפ גם כי אחרי שנים שבהן עשיתי תוכנית אינטרנט שצילמתי בבית, התגעגעתי לתחושה של קהל בסטודיו, כמו שהיה ב־MTV".

מכל מה שאתה אומר, נראה שאתה מאוד עסוק באופן שבו קהל מגיב למה שאתה עושה.
"כן, כן, התגובה זה הדבר הכי חשוב. התגובה היא הפאנץ'. זה אמנם פחות נכון בסטנדאפ, אבל בכל מה שעשיתי, אני הכי מתעניין באיך שאנשים מגיבים. אני זוכר שכאשר התוכנית שלי רק עלתה ב־MTV, לי היה ברור מאוד מה אני רוצה לעשות. צילמתי הכל וערכתי הכל לבד. אז הייתה לי מתיחה בפרק הראשון: יצאתי לרחוב בגבס ונפלתי. אנשים באו לעזור לי, ובכל פעם שהם היו נוגעים בי הייתי צורח כמו משוגע. צילמנו את התגובות שלהם: הם היו מזועזעים או מופתעים או מבוהלים או מודאגים, והפרצופים שלהם היו קורעים מצחוק. אלה היו אנשים מבוגרים, הם לא ממש הבינו מה קורה, הם לא שמו לב למצלמות.

הלכנו ל־MTV עם מה שצילמנו, והמנהלים לקחו את החומרים ושלחו אותם לעורך. כשהעורך סיים לעבוד הייתי מזועזע. הם הורידו את כל התגובות, את כל החלקים המצחיקים. הלכתי לבוס שלי ואמרתי לו: מה לעזאזל עשיתם? הוא אמר לי, אנחנו ב־MTV מעדיפים לא להראות אנשים מעל לגיל 30. וכל המצולמים היו מבוגרים, כי אלו האנשים שיכולנו למתוח. אמרתי לו: אתה לא מבין, זה בדיוק הקטע המצחיק. מה שמצחיק זה לא שאני צורח אלא איך האנשים מגיבים. יש ציטוט של ג'ון קליז שאני לא זוכר את הניסוח המדויק שלו, אבל הוא הולך בערך ככה: זה מצחיק לראות מישהו מתנהג כמו אידיוט, אבל זה הרבה יותר מצחיק לראות מישהו מסתכל על מישהו מתנהג כמו אידיוט".

אז מה קרה?

"רבתי ממש עם הבוס שלי, כמעט ביטלו לנו את התוכנית בפרק הראשון, אבל בסוף הם עשו את זה בדרך שלי".

זו גם הייתה הפילוסופיה שלך ב"פרדי"?

"כן. מה שמצחיק ב'פרדי' הוא לא הסרט, זה לשבת בקולנוע ולראות אנשים מזדעזעים מהסרט, יוצאים מהאולם באמצע בחושך ונופלים במדרגות".

ובסטנדאפ?

"כשרק חזרתי לסטנדאפ ניסיתי כל הזמן לזעזע, אבל זה לא כל כך כיף כשהאנשים האלה איתך באותו חדר. הם שם, אתה מרגיש את האנרגיה שלהם, ואתה רוצה שהם ייהנו. זו גם ככה תקופה קשה – פוליטית ומכל הבחינות. אני מסתובב בכל ארצות הברית – אני רוצה שייהנו ממני גם בקליפורניה וגם באלבמה. אני מכיר את טראמפ, אגב. הוא פיטר אותי (גרין מתייחס, כאמור, להדחה שלו מהפרק הראשון בעונה השמינית של "המתמחה" – ע"ק). הוא פיטר אותי כי הלכתי לשתות עם דניס רודמן".

מה היה הרושם שלך ממנו?

"מה שמדהים בו הוא שבמציאות הוא בדיוק כמו בטלוויזיה. הוא נכנס לחדר ומסתכל דרכך ודרך כולם. הוא מאוד אגרסיבי, הוא רוצה לדעת שכולם מסתכלים עליו כל הזמן, הוא חייב להיות במרכז העניינים. אני יודע איך זה מרגיש להיות כזה. אני סטנדאפיסט, כן? אבל הוא בהחלט טיפוס מאוד קיצוני. אני חושב שזה קצת מפתיע להכיר את הנשיא, זה מפזר את המסתורין. מה שכן, מפני שהייתי כל כך הרבה שנים בטלוויזיה, אני חושב שהתקשורת לא יכולה לבלבל אותי. זה בכלל מרתק איך המדיה יכולה לרמות אנשים בכל תחום – טראמפ, כוכב קולנוע, תוכנית טלוויזיה או תוכנית מתיחות. זה הכל עשן ומראות.
אני זוכר את הפעם הראשונה שהייתי על סט של סרט, הייתי בתחילת שנות ה־20 שלי. יש סלוטייפ על הקירות, מצלמות בכל מקום. מאז לא יכולתי לראות סרט באותו אופן, אני תמיד רואה את הזיוף. זהו, הצצת מאחורי הווילון. אז עכשיו, כשטראמפ הוא הנשיא, כל העולם מרגיש לי כמו סט של סרט. הייתי בחדר הישיבות שלו, ראיתי אותו מפטר אנשים, אבל זה לא חדר הישיבות האמיתי שלו וזאת לא החברה האמיתית שלו, זה סט טלוויזיה. אתה יוצא למסדרון ופקידת הקבלה היא לא פקידת קבלה, היא שחקנית. הציורים על הקירות הם תפאורה. זה העולם כולו עכשיו מבחינתי".

אמרת שהיית תמיד ערוך לביקורות רעות ושהן היו חלק מהקטע בשבילך. עם זאת, אי פעם נפגעת ממשהו שכתבו עליך?

"בטח, ברמה האישית אני מאוד רגיש ורגשן, רוב הקומיקאים ככה. כשמישהו מגעיל אליי בטוויטר, זה לא מוצא חן בעיניי או משהו. מישהו קרא לי חרא ואני אמור לצחוק מזה? אבל אני גם משתדל לא להתעצבן. אני פשוט מנסה להבין למה מי ששונא אותי לא מבין את ההומור שלי".

טום גרין יופיע באוזןבר, המלך ג'ורג' 48 תל אביב, שישי (26.5) 22:00; זאפה הרצליה, מדינת היהודים 85 הרצליה, שבת (27.5) 20:15, 160 ש"ח