תיאטרון מלנקי חוגג 20 כנגד כל הסיכויים: "לא עוסקים בריצוי הקהל"

למרות כל התלאות תיאטרון מלנקי ("קטן" ברוסית) חי וקיים. לפני שנתיים, תיאטרון הפרינג' הוותיק שנוסד לפני 20 שנה על ידי ארבעה יוצאי ברית המועצות לשעבר – מיכאל טפליצקי, איגור ברזין, ילנה ירלובה ובוריס ינטין – שידר אותות מצוקה. הם נאלצו לעזוב את המרכז הגאה בגן מאיר, שהיה משכנם הקבוע למשך שש שנים, ולחפש בית קבוע אחר שעדיין לא נמצא. בינתיים – עם חלל חזרות ברחוב יצחק שדה וכמה אולמות שהם משתמשים בהם (למשל בתיאטרון תמונע ובמרכז סוזן דלל) – יש להם הצגה חדשה בדרך – "משפחת טוט". "זו הצגה על מלחמה – על איך מלחמה חיה בתוכנו, איך אנחנו מפיצים אותה, איך היא חיה איתנו ואנחנו איתה. אבל זו קומדיה", אומר טפליצקי (49).

זה לא נשמע מצחיק כל כך.

"מלנקי הוא תיאטרון אחר", אומר טפליצקי והטון שלו נשמע לרגע כמו טון של מניפסט. "לא במובן שבו פסטיבל עכו הוא פסטיבל לתיאטרון אחר, מלנקי אחר גם מעכו. זה תיאטרון שמחפש דרכים חדשות, שמתעסק בתיאטרון, לא במסחרה. הוא מעז להתעסק באמנות ולא בריצוי הקהל".

אתה נשמע מתוסכל.

"אני אובייקטיבי. אני בתוך התעשייה כבר 30 שנה, אז אני יודע על מה אני מדבר. הייתי שחקן כמעט בכל גוף תיאטרון שיש בארץ, אז אני יודע על מה אני מדבר. התסכול הוא תסכול כללי מהמיינסטרים".

אתה חושב שזה תסכול שיוצרי תיאטרון המיינסטרים שותפים לו בסתר?

"בתוך התיאטרון הרפרטוארי יש אנשים עם המון כישרון והמון הבנה, אבל כנראה השיטה מכריחה אותנו לעבוד בתנאים מסוימים ובזרם מסוים. תיאטראות מתוקצבים לפי קריטריונים מוגדרים מאוד של משרד התרבות, קריטריונים בני 25־30 שנה. העיקר בהם זה הפקות חדשות והופעות, דברים טכניים, כלכליים, מספרים. יש גם ציונים שקשורים לאמנות, אבל הם נעלמים. ככה שאת הצל"ש שלך – את התקציב – אתה מקבל על דבר טכני ולא על אמנות".

זה לא בהכרח דבר רע. זה גם בולם את הפוליטיזציה של התקציבים האלה.

"נכון, בקריטריונים האלה יש גם הרבה שקיפות והם מובנים מאוד לכל אחד. ברוסיה תיאטרון היה עושה שנתיים של חזרות להצגה ואז מעלה משהו בומבסטי. אני נגד זה. אז נכון, זה מועיל, זה טוב וזה שקוף וזה באמת ככה. מצד שני, אין מה לעשות, אמנות היא דבר שקשה מאוד לספור אותו ולהגדיר אותו. אתה חושב שהצגה היא טובה ואני חושב שהיא גרועה, אז אני אשאר בעמדה שלי ואתה בשלך. במובן מסוים כל אחד מאיתנו צודק. בגלל זה צריך מומחים, אוטוריטות: אני חושב שזה לא טוב, ואתה חושב שזה טוב, ואז אנחנו הולכים לאיזה רבינוביץ' (המקבילה הרוסית־יהודית ל"פלוני אלמוני" – ע"ק) שאנחנו מאמינים לו, והוא אומר: זו הצגה בלתי נשכחת".

תסכול כללי מהמיינסטרים. מיכאל טפליצקי (צילום: בן קלמר)

גם האוטוריטות האלה הולכות ונשכחות.

"נכון, היום פייסבוק מחליט מי טוב ומי רע".

לדעתך זו יותר דמוקרטיה או יותר דיקטטורה?

"מה זה משנה, גם ככה בסוף יעשו לך שיימינג, אבל אני חושב שבאמנות כן יש קריטריונים חזקים, פנימיים. אנחנו עדיין אוהבים את הספרים שאנחנו אוהבים אף שהם בני 100 שנה, והם לא הזדקנו. לזה אנחנו קוראים קלאסיקה. אמנות אמיתית שורדת. לוקח שנים להוכיח את זה, אבל בסוף הדבר האמיתי מנצח".

מה עם הפרויקט הבא?

"אנחנו עושים פרויקט על נחום צמח, מייסד הבימה. הבימה חוגגים 100, אנחנו חוגגים 20 – זה התחבר לנו. האישיות של צמח מסקרנת אותי באופן אישי. הוא ייסד את הבימה והיה סוג של חלוץ או נביא, אבל סיפור החיים האישי שלו היה טרגי לגמרי (צמח מת בניו יורק ב־1939 כשהוא בודד וחסר כל – ע"ק), והוא עצמו בסך הכל נשכח לגמרי. אנחנו רוצים להביא אותו לזירת הבמה".

אבל יש לך יחסים בעייתיים עם הילד שלו. כלומר, עם הבימה.

"לכל יוצר יש יחסים מורכבים עם כל דבר שהוא לא הוא עצמו. אנחנו כולנו אגוצנטריים וכל במאי אוהב קודם כל את ההצגות שלו ומתייחס לכל השאר במבט ביקורתי מאוד. אז מובן שיש לי יחסים לא פשוטים עם הבימה", הוא צוחק. "אבל בסך הכל אני משתדל להיות כמה שיותר פוזיטיבי".

"משפחת טוט", מרכז סוזן דלל, יחיאלי 5 תל אביב, חמישי (30.3) 20:00, 120 ש"ח