מחול יקר: ישראלים כותבים מכתבים למחול – והרקדנים מציגים אותם

בשישי ובשבת הקרובים יעלה במסגרת פסטיבל תמונע הבינלאומי מופע מחול חד פעמי ומסקרן במיוחד שיצרו זוג אמנים ברלינאים – תומס פלישקה וקתרין דיופרט. השניים העלו כבר את "Just In Time" בברלין ובניו יורק וגם כאן הוא ייערך באותה המתכונת: נציגים מקומיים התפרסו ברחבי הארץ – בבתי ספר ובתי אבות, במרכזי אמנות וגם סתם באמצע הרחוב – וביקשו מאנשים לכתוב "מכתב למחול"; חוויה, זיכרון, תמונה – כל אחד על פי ניסיונו וחוויותיו – וגם לציין תנועה אחת שהכותב מחבב במיוחד. לפני כמה חודשים נאספו כאן המכתבים ונשלחו לברלין, ועל בסיס החומרים שנמצאו בהם נוצרו הכוריאוגרפיות שיוצגו בשני הערבים המדוברים. בשישי יעלו עומר קריגר ורוני כץ את הגרסה הבימתית למכתב שלהם ולמחרת יוזמנו כל כותבי המכתבים ומשפחותיהם לנשף שבו תוצג כוריאוגרפיה שיצרו פלישקה ודיופרט משלל התנועות האהובות על הכותבים ולסיום יוזמנו לרקוד באירוע, שהם חלק משמעותי מיצירתו.

הרחבת גבולותיו של המופע האמנותי תוך שיתוף קהלים רחבים והוצאתו מחללי ההופעה הרגילים לטובת המרחב הציבורי אינו רעיון חדש, אך הוא בכל זאת אוונגרדי. כאן הדבר מזוהה בעיקר עם הקונספט "תנועה ציבורית" שהקימו ב־2006 דנה יהלומי ועומר קריגר. השניים פעלו עם קבוצות של רקדנים ואקטיביסטים באתרים שונים בארץ ובחו"ל תוך שיתוף הקהל שנכח במקום באירוע. בין היתר הם "ביימו" תאונת דרכים בצומת סואן בתל אביב, פיגוע רב נפגעים בעכו ועוד אירועים שבכולם הפכו הצופים לחלק בלתי נפרד מהמופע – בין שברחו, בהו במתרחש או ניסו להגיש עזרה. כעבור חמש שנות פעילות פרש קריגר מתנועה ציבורית (יהלומי ממשיכה להוביל אותה), אך הרעיון שהנחה אותה הוא הבסיס לפעילותו האמנותית עד היום.

ילדות כותבות מכתב למחול עבור Just in Time (צילום: דויפרט ופלישקה)

העבודה שיציג בתמונע שואבת השראה מסרט המתעד טקס שהתקיים ב־1953 בקיבוץ לוחמי הגטאות לציון עשור למרד גטו ורשה. במרכז הטקס – שנערך בנוכחות ראשי המדינה המדינה הצעירה וקהל של אלפים רבים – הוצגה מסכת שכתב המשורר חיים גורי וכוריאוגרפיה שיצרה לה היוצרת וממציאת כתב התנועה (מערכת סמלים המאפשרת להגדיר את תנועת הגוף האנושי) נועה אשכול, בתו של לוי אשכול. אף שעשה מאז דברים אחרים, הסרט האילם הזה בשחור־לבן לא עזב את קריגר.

"הכוריאוגרפיה כל כך מינימליסטית ומופשטת. אוונגרד נדיר שיצרה בתו של מי שהיה לימים ראש ממשלה והוצג במסגרת טקס ממלכתי. המפגש הבלתי צפוי הזה בין המדינה לאמנות מחשמל. היו לא מעט ביקורות על הטקס שנערך אז. אני מניח שהיו ציפיות לתכנים יותר תיאטרליים והירואים מאשר המסכת הזאת שכנראה הקדימה את זמנה", הוא מסביר.

עומר קריגר (צילום: פיליפ גלדסאם)

המכתב שלו ב־2017 הולך עשורים אחורה לתוך חוויה של קהל גדול בעידן של טרום טלוויזיה. האנשים עומדים קרובים זה לזה וצופים ביצירה ללא מוזיקה וללא תאורה, ברקדנים בתלבושת חקי אחידה שמבצעים תנועות אחידות ופשוטות למראה ויוצרים אמנות מדינה אבסטרקטית שאותה הוא מנסה כעת לשחזר. השותפים שלו הם חמישה מרקדני הקבוצה לריקוד קאמרי מיסודה של נועה אשכול, שעורכים חזרות בביתה של אשכול בחולון שאותו היא הורישה לקרן המנציחה את פועלה. "כשנכנסתי לבית הרגשתי כאילו נכנסתי למקדש. המגע הזה עם החומרים האלה, עם מקדש המינימליזם הזה, שמאפשר לעבוד ליד הארכיון והספרייה שלה, להתבסס על כמה משפטים כתובים שהיו רגע המפגש בין מחול למדינה ולהעביר אותם לגוף – זה יהפוך כנראה למחקר של חיי ואני מתכנן לפתח את העבודה הזאת ליצירה רחבה יותר שתועלה בהמשך השנה".

הסרט שלא עזב את קריגר (צילום: גדעון אוקו, באדיבות הקרן ע״ש נועה אשכול)

מה סוד הקסם של המופע?

"התנועה כל כך אנליטית, המשפטים כמעט מתמטיים, כך שאפשר להשתחרר מהאגו ולהישאר רק בביצוע מדויק ואיכותי של המשפט. הביצוע האחיד של הקבוצה הוא עוצמתי לא כי אנחנו מניפים דגל אחד שכולם צריכים להסתדר לפיו. להפך, זו עוצמה שנובעת מריבוי הקולות. כל אחד מניח לרגע את האינדיווידואליות שלו לטובת מטרה אחד משותפת. זאת תחושה נהדרת של סולידריות וקרבה אנושית".

אחד המכתבים שמשתתפים במופע

מחול יקר,
אהבתי־רקדתי־נהניתי במשך שנים רבות.
התבגרתי. אני בת 92 ולצערי איבדתי את שיווי המשקל, בעיקר בעמידה.
אני פוחדת לתת לגופי לבטא את עצמו, איבדתי את שיווי המשקל, כמה חבל – ההפסד כולו שלי.
בכנות
חנה

Just In Time, תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל אביב, שישי (27.10) 20:00 ושבת (28.10) 17:00, 40 ש"ח