עדן בן זקן היא תמצית הפוסט־מודרניזם של הפופ

"תרקדו", עדן בן זקן

עדן בן זקן היא זמרת־על במונחי הפופ הישראלי. ביום העצמאות האחרון היא הייתה, על פי הפרסומים, שנייה רק לעומר אדם ואייל גולן בשכר עם סכום של בין 170 ל־220 אלף ש"ח (או במונחים של משה פרץ: בין שניים וחצי לשלושה מנגלים); היא זכתה לשיר את "חיים שלי" מול מנהיגנו הנערץ בחגיגות ניצחונו האחרון בבחירות, כבוד שהיה שמור עד כה לשרית חדד; יש לה בארון הגביעים המנון גייז בדמות "מלכת השושנים", המנוני רחבות שהתקבעו בפלייליסט החתונות הישראלי ("מאורסת", "תזיזו"), הופעה באמת בלתי נשכחת בריאליטי ( פלוס הקאצ' פרייז המתוק "30 שקל!"); היא חתומה על הפזמון בלהיט הישראלי הכי גדול שהיה פה המון זמן ("יאסו"). היא פה בצדק והיא פה להישאר. וטוב שכך.

"תרקדו" (או "אין פזמון, תרקדו!") של עדן בן זקן יצא לפני כחודש, אך כלל לא מאוחר לדבר עליו. בעיניי, אם לצטט את סטטיק, "שאלת השאלות" היא לא איזה לילה הולך להיות אלא האם באמת התרשלו פה, זרקו בטקסט איזה לורם איפסום, "יושלם אחר כך", וכתוצאה מלחץ זמן או עצלנות שחררו שיר חצי אפוי או, סביר יותר, שיש פה אמירה כמעט פוסט מודרניסטית על יצירה ופופ ב־2019. הפזמון הוא כבר לא שיא השיר, הוא סתם החלק לפני הדרופ (חלק השיא שבו האנרגיה של השיר מתפוצצת). אז למה באמת צריך אותו? כי מוזיקה היא בעיקרה צבירה ופריקה של מתח. ואי אפשר לשחרר מתח אם הוא לא נצבר קודם. זה כמו פאנץ' ליין בלי סט אפ, כמו לקרוא את הפסקה האחרונה בספר. אתם תדעו את האינפורמציה אבל לא תקבלו שום דבר מהחוויה.

השיר הזה מאד בילבל אותי. החרוזים נופלים יופי על הבית, ואחר כך יש שקט. ואז עדן עושה את הקטע של השיר. ואז דרופ אלקטרוני־יווני שבא אחרי האין־פזמון. ולמרות שהוא אפקטיבי ויישמע נהדר במערכת סאונד גדולה, התחושה שהוא עושה בגוף היא של… כלום. לא באוזניים, לא בעורף, לא באגן. עלי הטריק לא עבד. לא רקדתי.

"מי אני", פאר טסי

משיר שמנסה לשבור את הפורמט, נעבור לשיר שכל כך נזהר לא לגעת בחוקים שלו עד שהוא קצת נעלם. טל בן נון (טליסמן), שכבר פיצח את הטעם הישראלי כמה פעמים, אחראי על המילים והלחן (יחד עם דויד נעים) ועל ההפקה המוזיקלית (יחד עם אריק זנטי). כולם יצרו לטסי פלטפורמה לעוד שיר "אני איש קטן ופשוט שרק רוצה שיהיה לך טוב". ומה החוזליטו בסך הכל מבקש? חיים פשוטים לו ולאהובתו, בית בכפר, סוסים (מה כל כך פשוט בסוס? למי יש כסף לסוס?).

טסי הוא זמר מעולה ופרפורמר יותר ממוצדק. הוא ישב על ה־D9 בזמן ש"דרך השלום" שלו שבר את אחרונת החומות שעמדו בפני זמרים ששרים ב־ח' ו־ע' מלהגיע ללב המיינסטרים. אבל "דרך השלום" הפגיז כל כך חזק כי הוא דיבר אמת. חם פה בקיץ. מחרמן פה בקיץ. משכנתא על בית בכפר עם אורווה צמודה? קצת פחות.

"איך שהיא רוקדת (ביילה)", סאבלימינל, דיימונד פלטנומז ומירי בן ארי

קובי שמעוני, אק"א סאבלימינל, הוא המקבילה הישראלית לדי.ג'יי קאלד. פלוס הקטע שהוא אשכרה שר אחרי שהוא צועק את השם שלו בתחילת השיר. אמן עסוק שלא מפסיק להתחדש ולחפש חיבורים ולא נח על זרי הדפנה – למרות שבהחלט מגיע לו, בתור אחד החלוצים של היפ הופ בארץ.

הסינגל הטרי הוא גרסה מחודשת לשיר של דיימונד פלטנומז (אל תרגישו רע אם לא הכרתם) שיצא בשנה שעברה תחת אותו שם. השיר משלב את נגינת הכינור של מירי בן ארי שבאמת עשתה כל מה שאפשר לעשות עם נגינה בכינור ופופ, כולל גראמי (!). יש ב"איך שהיא רוקדת" גם שירה בסוואהילית של מיודענו פלטנומז, ובעברית של סאב, ולמרבה המזל שום וורס של הצל. הוא רב עם סמולנים באינטרנט עכשיו.

הסינגל מלוטש, עם וייב לטיני/אפריקאי/ישראלי, מאד נינוח. לא מתאמץ. בא טוב עם אייס קפה. לא יודע אם צריך לקרוא לשרת של הפנתיאון שיביא מפתח, אבל קטע קיץ סופר סולידי בהחלט יש פה.