הצגה של אישה אחת: למה כולם צופים בערוץ אור-לי ברלב?

בהפגנת הענק אתמול בבלפור היה רגע אחד שבו נעצרה נשימתם של אלפים. השעה הייתה אחרי אחת בלילה ומאות שוטרי מג"ב החלו בפינוי המפגינים מכיכר פריז. מג"בניק כתום-זקן שכבר סומן בידי המפגינים כאלים במיוחד תקף לפתע את העיתונאית אור-לי ברלב, המצלמה שלה הסתחררה וקולה, שבהתחלה נשמע זועק "אני עיתונאית", השתתק בבת אחת. האלפים שהפסיקו לנשום לרגע אפילו לא היו שם. הם עקבו אחרי השידור החי שלה בפייסבוק. כך נראה תיעוד האירוע מהזווית של הצלם יובל פן:

בין רבבות הצופים הקבועים בשידורים החיים בשל ברלב מלב ההפגנות זה כבר קאלט: תעודת העיתונאי שלה נמצאת בטיפולה האיטי והמסורבל של לשכת העיתונות הממשלתית, ובכל הפגנה יש לפחות שוטר אחד שזוכה לשמוע שהוא בשידור חי מול אלפי צופים ושכדאי לו פשוט להאמין לה שהיא עיתונאית, גם בלי תעודה. בצ'אט הצמוד לשידור הצופים מתארגנים להפעיל לחץ על לשכת העיתונות כדי ששוטרים יפסיקו להפריע לעבודתה. אבל הסיפור האמיתי כאן מסתתר בפתח הפיסקה הזאת: יש לה רבבות צופים.

בשבת האחרונה זכה השידור החי שלה ליותר מ-220 אלף צפיות בפייסבוק. זה פחות או יותר הסטנדרט לשידורים שלה מאירועי המחאה הסוערים של השבועות החולפים. הבוקר היא הודתה בהתרגשות לעוקביה ותומכיה, שמאפשרים את פעילותה בתרומות חודשיות קבועות. בסוף יוני עמד סך התרומות על 19 אלף שקל לחודש שנועדו לממן את הסיקור האינטיסיבי שהיא מעניקה לכל מחאה שמרימה את ראשה, שכר נאה ביותר שהמוני עיתונאים עצמאיים היו מאושרים לחתום עליו. הבוקר התייצב המספר על 46 אלף שקלים בחודש, סכום מדהים שמתקרב לדרגות השכר של העיתונאים הבכירים ביותר בארץ. זו רעידת אדמה.

אנחנו, במספרים גוברים, כבר מזמן לא צופים בערוצי הטלוויזיה בציפיה שיגישו לנו סיקור מלא ואיכותי של מחאות נגד השלטון. אנחנו צופים בערוץ אור-לי ברלב. בניגוד לכתבים שעל המסך, זמן השידור שלה לא מוגבל על ידי עורכים ואיש לא ינזוף בה אם תסטה מהשורה, היא לא זקוקה למגישים ופרשנים וגם לא לצוות צילום שמסרבל תנועה במרחב וגם לא לסטנד-אפים רבי חשיבות עצמית מול המצלמה, היא לא ממהרת להדהד את הנראטיב של דוברי השלטון ומוסדותיו, היא פשוט משדרת ומשדרת ומשדרת בזמן אמת, שעות על גבי שעות. היא מראיינת מפגינים אנונימיים ומוכרים, היא מתעדת נון-סטופ, היא מביאה דיווחי צבע ועדכונים מהבפנוכו של השטח. זה שווה לתומכים שלה כל שקל.

אפשר היה לטעון בהתלהבות שזו עיתונות חדשה, מותאמת לעידן הפיד והסטורי, מונגשת למילניאלז שמתעבים את הדוגמטיות הלינארית של המדיה הישנה. במובנים רבים ההפך הוא הנכון: העיתונות של ברלב היא עיתונות שטח קלאסית שנצמדת לסיפור ולא עוזבת אותו עד שהוא מסתיים, עיתונות שלא מפחדת לעמוד מול הממסד ומאחורי אג'נדה ציבורית, עיתונות שרק כתבי שטח חרוצים ספורים וצלמי עיתונות אמיצים עדיין מקיימים בשמורות האחרונות של העיתונות בישראל.

כך צריך להיראות העתיד של העיתונות. אור-לי ברלב (צילום: איליה מלניקוב)

הציבור צמא לעיתונות שעומדת בצד שלו, עיתונות שלא מסלפת את דבריו ומטרותיו ולא משרתת את המשטר נגדו, ואור-לי ברלב נותנת לו בדיוק את זה. המפגינים מזהים אותה, מעודדים אותה, מסייעים לה להגיע לנקודות תצפית וצילום טובות, מאתרים לה מרואיינים ומשמשים בהתנדבות כעוזרי הפקה לרגע. בגל ההפגנות העכשווי התנדבו גם כמה מוחים מסוקסים להקים לה צוות אבטחה קטן ואיכותי שיגן עליה מפני אלימות אפשרית של ביביסטים.

כך צריך להיראות העתיד של העיתונות: דיווח חי ודינמי מתוך ההתרחשות, באינטראקציה מתמדת עם הצופים בבית ותוך היצמדות עיקשת לאמת שרואות עיניו, באופן בלתי אמצעי ונטול פומפוזיות. אור-לי ברלב הופכת את צרכן המדיה לחלק מההתרחשות והשידורים שלה הם ה"חדשות" הכי טובות שתראו על איזשהו מסך. זאת הצגה של אישה אחת שעושה בית ספר באקטואליה לגופי שידור עתירי תקציב. אפשר כבר לשים אותה זמנית בראש רשימת ההישגים של המחאה הנוכחית.