דור ה-Y: ספר פשטני שחוטא למציאות מורכבת

בטרם הפך באזארוב הניהיליסט לדמות מופת עבור דור שלם של צעירים רוסים לפני כ־150 שנה, זעמו מבקרי הספרות באימפריה על הרומן החדש של טורגנייב, "אבות ובנים". "אשמדאי בן זמננו", כינה מבקר הספרות מ' אנטונוביץ' את באזארוב, והאשים את טורגנייב בהרחבת הפער הבין דורי – מושג שהיה כנראה רלבנטי עוד ב־1862. ספרם של תמר ועוז אלמוג "דור ה־Y – כאילו אין מחר" לא מרחיב את הפער הבין דורי בחברה הישראלית ומסתפק בתיעודו הסוציולוגי, אלא שתוך כדי התיעוד נופלים המחברים – הם עצמם ילידי שנות ה־60 והורים לארבעה Y־ניקים, כהגדרתם – למלכודת השיפוטיות והביקורת כלפי מושאי המחקר. הקורא הזהיר עשוי להניח שהספר מנסה להכליל ולמסגר תופעות חברתיות רבות פנים כדי להקל את הקריאה בו, אבל התוצר הוא ראייה סטריאוטיפית של בני דור ה־Y: מפונקים, חסרי מנוח, חסרי יציבות, "מובטלים מרצון", אנוכיים וחיים על חשבון הוריהם.

עם הקריאה בספר עולה מבין דפיו דמותו של ג'ורג' קוסטנזה שכמו ניבאה את אורח חייו של דור ה־Y. אך אם ג'ורג' – הקומבינטור העצל המתעלק על הוריו – היה לפני כשני עשורים האנטיתזה המושלמת לג'רי סיינפלד היאפי, הרי כיום, לדאבונם של אלמוג את אלמוג, נדמה שהאנטיתזה הפכה לתזה. התרעומת שלהם מאובדן הערכים, הצניעות והאלטרואיזם ניכרת כמעט בכל עמוד.

הבעיה היא שהניסיון לפשט את התמונה ולהוריד את הסוציולוגיה לעם נתקל בסתירות פנימיות. חרף הביקורת המחברים מודעים לכך שחוסר היציבות נובע מתנאים חיצוניים – אובדן מושג הקביעות, יוקר המחיה ותחושת הניצול שממנה סובלים המועסקים בעולם הקפיטליסטי, הגורמת להם לרצות לדפוק את המערכת בחזרה. אבל במהרה שבים ומבליחים הסטריאוטיפים, למשל הקישור הקבוע בין העלייה בצריכת האלכוהול בקרב דור ה־Y לבין העולים מרוסיה שפתחו חנויות לממכר וודקה.

כריכת הספר "דור ה-Y"

נראה שאפילו עוז ותמר אלמוג יודעים שהתופעה שהם ממפים לא בהכרח מתיישרת לפי הכותרת שבה בחרו. למשל, בפרק "בעד עצמנו – אנוכיות כטרנד" הצעירים מתוארים כנמנעים מהתנדבות, ואם הם כבר מתנדבים, הם עושים זאת כדי לסמן וי, להוסיף שורה ברזומה או לתעד את אהבתם לזולת בפייסבוק. אבל בד בבד המחברים, רק כמה עשרות עמודים לאחר מכן, מודים בכך שצעירים רבים "מוּנעים משיקולים אלטרואיסטיים, תורמים לנזקקים ולפעמים אפילו יוצאים להפגין בעד מטרה ראויה".

האמת המורכבת הולכת לאיבוד בניסיון לחלק את העולם לשחור ולבן, אנחנו והם, אבות ובנים. למעשה, ככל שמתעמקים בספר מתחדדת ההבנה שהוא נועד לשמש כמעין נייר לקמוס לשייכות הדורית של הקורא. קראתם, התעצבנתם וכתבתם על זה פוסט? כנראה אתם שיכיים לדור המדובר. הזלתם דמעה על המדינה שהלכה לכם בין הידיים לטובת איזה שבט משונה ממדינת תל אביב? כנראה אתם ההורים שלהם.

השורה התחתונה: תיעוד חשוב אך שיפוטי מדי של רוח הזמן