סעו, יש לכם עוד: מהדג נחש ציפינו לבומבה אמיתית

פנדמיה עיקשת, משבר כלכלי שאנחנו רק בפרומו שלו, חמישים מעלות חום ומאה ומשהו אחוזי לחות, תחושה של חלק גדול בציבור שמי שמנהל את העניינים עושה עבודה רעה מאד (או שחשוד בפלילים לא אמור להיות בעמדה לעשות עבודה ציבורית מלכתחילה), הפגנות המוניות בכל הארץ, אבטלה במימדים חסרי תקדים ומועדוני הופעות סגורים – כל אלו מהווים מתכון לחתיכת קוקטייל מולוטוב שרק מחכה למצית בדמות המנון מחאה הגון שעד עכשיו מהסס להגיע. האם "בומבה" של הדג נחש הוא הניצוץ שידליק פה את העסק?

איך ששמעתי על הריליס חדש של הדג, מתוגבר בקליפ עם אימג'ים מהשבועות האחרונים, עצרתי את האלבום של של ראן דה ג'ולז שבדיוק ירו עליי את השורות הכי מדוייקות וכועסות ששמעתי הרבה זמן, עצרתי את האוטו בצד הדרך, הגברתי עוד יותר את הווליום והתכוננתי לפטיש 10 קילו לראש. אבל רגע, בת'אמבנייל יש פטיש מפלסטיק של יום העצמאות ולא איזה אימג' עצבני. בטח הפוך על הפוך. אבל רגע רגע, כתוב PROD BY ג'וני גולדשטיין. למה נפלתם ל PROD BY? אתם הפאקינ' דג נחש. טוב נו. נותן פליי. זה נשמע טוב. מהוקצע, מנצנץ, מבריק, נקי, אבל רגע רגע רגע רגע, זה נשמע… זה נשמע 2020.  לא יודע איך השנה שלכם הייתה אבל למה שמישהו ירצה להישמע 2020?!

השיר מצוין. ביט רגאטוני עדכני, מופק פרפקט, מוגש סבבה, הדרופ עובד. אז למה החמיצות התלאביבית, אתם שואלים? כי אפשר היה להחליף את הטקסט ל"איזה כיף לי בקיץ על הים, זאת עם הביקיני, איזה גוף מושלם", ועדיין כל זה היה עובד

בדיסטופיה הסאטירית "אידיוקרטיה" (שאפילו יוצריה לא דמיינו שתתברר כפחות מגוחכת מהעידן הנוכחי בהרבה מובנים), לומד הגיבור כי עליו להוביל, לעקוב או לזוז מהדרך. הדג נחש מאז ומעולם הובילו. הם דיברו תכנים של מי טו עוד ב-2011 ("אין לי אף אחד"), הם חתומים על שיר שפותח כל עצרת מחאה מאז שיצא ("זמן להתעורר") ולא פחדו מעולם לגעת בחומרים שאחרים התרחקו מהם כמו מאש. לא ברור אם הדג נחש כבר לא מובילים והתחילו לעקוב, אבל ככה או ככה, עם ריח של פצצת נפל"ם באוויר בהחלט היה אפשר לצפות לבומבה. אמיתית. כמו שהדג נחש הראו שהם יודעים לתת. 

שלא יהיו אי הבנות – השיר מצוין. ביט רגאטוני עדכני, מופק פרפקט, מוגש סבבה, הדרופ עובד. אז למה החמיצות התלאביבית, אתם שואלים? כי מרגיש שאפשר היה להחליף את הטקסט ל"איזה כיף לי בקיץ על הים, זאת עם הביקיני, איזה גוף מושלם", ועדיין כל זה היה עובד. ראן דה ג'ולז לדוגמה, אלו שעצרתי בשביל לשמוע את "בומבה", צעקו עליי יחד עם הסולן של רייג' "Look at all these slave masters posing on your dollar". גט איט? הרגשתי שהרמקולים ברכב אוטוטו נשרפים מהבאסים. הרגשתי שמישהו כועס כמוני. מישהו כועס איתי. האזנה ל"בומבה" היא חוויה כיפית. אפילו מאוד. היא לא חוויה של זעם.

משאלת הלב היא שהדג נחש משחקים פה משחק מחוכם. אם העטיפה היתה כולה קוצים והאסתטיקה כולה חריפות, ספק לכמה אוזניים השיר היה מגיע. השיר הזה בא בטוב. התחרות על תשומת הלב של הקהל עדיין קשה ומפרכת עם כל השירים ש-PROD BY ג'ורדי, סתיו בגר ומר גולדשטיין בעצמו, ולכן אולי דווקא בעורמה ובאמצעות שיר שהוא, בסופו של דבר, שיר סבבה עם הוק מגניב שעושה כיף על הלב – תגיע הצעקה "ביבי, די!" לרדיו ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. דיינו. 

ומשהו קטן ואישי: ביקורת לשיר מחאה היא דוגמה קלאסית למישהו שלא רק שלא מוביל ולא עוקב – רק עומד באמצע הדרך ונותן ציונים לאלה שעושים. אבל נראה שהשיר מגלם את הדילמה של כל מחנה האופוזיציה בישראל – איפה להתמקם על הציר שבין מסר נגיש ומזמין ובין להישאר נאמן לערכיו ומטרותיו (ראו ערך "מחאה לא פוליטית") ומכאן החשיבות בעיסוק בו. הדג נחש במובנים רבים הם אלו שקבעו את גובה הרף ביצירותיהם הקודמות – ומפה הקריאה שבכותרת: אתגרו אותנו, צעקו איתנו ואותנו, וסעו, יש לכם (ולנו) עוד.