וולקאם טו איזראל: "סאבלט" הוא סרט תל אביבי לתיירים

"זה לא מוזר שאתם עוברים לגרמניה? מקום שמסמל טרגדיה יהודית," שואל מייקל, הומו יהודי בן 55 מניו יורק, את דריה – רקדנית ישראלית שבן זוגה אמיר הוא פלסטינאי. דריה וידידה תומר – הומו תל אביבי צעיר שגדל בקיבוץ – פורצים בצחוק, ותומר עונה: "ברלין היא המקום הכי מגניב שיש כבר שנים. המון צעירים ישראלים עוברים לשם".

הדיאלוג הזה הוא סימפטומטי לסרטו החדש של איתן פוקס, שפתח אתמול את פסטיבל הקולנוע ירושלים. הסרט, המציג לכאורה את תל אביב מנקודת מבטו של תייר אמריקאי, מיועד לצריכה זרה, ומפשט עבור צופים זרים תופעות ישראליות מוכרות. סרטים על אנשים המבקרים בארצות זרות יכולים להציע נקודות מבט חדשות ומעניינות על העולמות המארחים, אלא שכאן נקודת המבט השלטת היא של היוצרים הישראלים, שמגישים לצופה הזר תפריט טעימות באנגלית. 

מייקל (ג'ון בנג'מין היקי, הזכור כניל גרוס ב"האישה הטובה") הוא עיתונאי בעל טור ב"ניו יורק טיימס" בשם "הנוסע הנועז". לדבריו הוא הגיע לחמישה ימים בתל אביב כדי לגלות את העיר האמיתית, העיר של המקומיים שאינה מיוצגת במדורי התיירות. התחקיר המקדים שלו שולח אותו לתערוכת כרזות של דוד טרטקובר במוזאון תל אביב, לשדרות רוטשילד, לשרונה, לנווה צדק ולחוף הים – לא מאוד מרשים (ולא מאוד משכנע) עבור עיתונאי בעל טור בעיתון הכי נחשב בעולם. כדי להתחבר לעיר הוא מסבלט את דירתו של תומר (ניב ניסים), קולנוען צעיר הזקוק לכסף. תומר אומר לו שהמקומות האלה הם קלישאה ומתנדב להציג בפניו את העיר הפחות ייצוגית – פלורנטין, הדוכן עם "מיץ הרימונים הכי טוב בתל אביב", שוק הכרמל, כרם התימנים וחוף הים. כלומר, הסרט מחליף קלישאה בקלישאה. 

תומר לוקח את מייקל גם למועדון לילה, ושם מסתמנים הבדלי הדורות בין השניים. מייקל, שיחסיו עם בן זוגו חורקים בשל טרגדיה משפחתית, חווה על בשרו את עידן האיידס וההסתתרות. תומר הוא פרפר שאינו מחפש אהבה, ומזמין הביתה בחורים לסיפוק מיני רגעי. במהלך חמישה ימים שני הגברים המייצגים עולמות מנוגדים יתקרבו זה לזה, לא בגלל משהו אמיתי שקורה בין הדמויות, אלא בגלל שזה חלק מהתבנית הדרמתית המוכתבת.

תומר ומייקל אינם מתגבשים לדמויות שלמות וחיוניות, אלא הם יותר מערכות של מסמנים ומסומנים. מייקל לרגע אינו משכנע כעיתונאי שבא לעבוד. גם הטרגדיה שהוא נושא עימו – היא תתבהר במהלך פגישה עם אמו הנחמדה (מיקי קם) של תומר בקיבוץ – אינה מטעינה את דמותו ברגש אמיתי. הדיאלוגים, פרי עטם של איתן פוקס ואיתי סגל, מרפרפים על פני השטח, ושני השחקנים אינם מוצאים במה להיאחז. סצנת סקס עם בחור מזדמן (תמיר גינזבורג) מטלטלת קצת את העניינים, ובהמשך קיבוץ גבעת ברנר מציע לוקיישן יפה לעין, אבל לא ברור איך הגענו מכאן לשם. 

עבור צופים ישראלים, "סאבלט" מעלה בזיכרון את "כל ממזר מלך" של אורי זוהר מ-1968, שגם בו עיתונאי אמריקאי ניסה לפענח את ישראל והישראלים, בתקופה המתוחה שלפני מלחמת ששת הימים. אבל האירוניה העצמית בסרט ההוא הרבה יותר קולעת, בעוד כאן מייקל מתלהב כשתומר אומר ש"אנחנו במזרח התיכון אבל רוצים שיתייחסו אלינו כאילו אנחנו במערב". 
בסך הכל "סאבלט" זורם די בנעימים, ויכול להיות שצופים זרים אכן ימצאו בו עניין אנתרופולוגי מסוים, אבל הוא מסתיים בלי להשאיר עקבות.

★★★ 3 כוכבים
בימוי: איתן פוקס. עם ג'ון בנג'מין היקי, ניב ניסים, ליהי קורנובסקי, מיקי קם. ישראל 2020, 89 דק'